הבריחה מבֶּלְזֶ'ץ

מיקום תחנות ההדרכה המוצעות: ליד בית המרקחת של פָּנְקֵבִיץְ'/ באחת הסמטאות של גטו קְרָקוֹב/ בֶּלְזֶ'ץ.
לו'ז: 15 דקות
המקום: להתחיל כ – 50 מ' מבית המרקחת ואח'כ להתקדם לכיוון בית המרקחת. (מצורפים חומרי הדרכה)

מדריך
במרץ 1941, הוקם גטו קְרָקוֹב בשכונת פּוֹדְגוֹזֶ'ה Podgórze ורבים מחבריה של אִירְקָה עברו אליו עם משפחותיהם ביניהם, משפחת בָּכְנֵר שעברה לאחר גרושם מקְשֶׁשׁוֹבִיצֶה לזִ'ילוֹנְקִי (Zielonki).
אֶרְנָה הִימֶלְבְּלָאוּ ובנותיה, המשיכו להתגורר בקְשֶׁשׁוֹבִיצֶה ואִירְקָה התגעגעה לחבריה, במיוחד למָרִילָה בָּכְנֵר, ידידתה מהכיתה בגימנסיה העברית. פעם נהגו לבלות ביחד בביתה של מָרִילָה בקְשֶׁשׁוֹבִיצֶה ועתה הן כבר בנות תשע עשרה, מָרֶלָה מתגוררת בגטו קְרָקוֹב ואִירְקָה חשה בודדה, מתראה רק עם אימה ואחותה החיות כפולניות בעיירה. פעמים רבות כשהגעגועים מתגברים עליה, היא נוסעת לקְרָקוֹב למכור דברי ערך למחייתן ונכנסת לגטו כפולניה בדרכים מיוחדות לה, בחוצפה ובתושייה רבה.

משפחת בָּכְנֵר התגוררה בגטו קְרָקוֹב בדירת שני חדרים בקומה השנייה של בית דירות ברחוב לִימָנוֹבְסְקִייֶגוֹ. בשני חדרים אלה התגוררו: האב יוֹאֶל בן 48, האם רֶגִינָה בת 45, סבא, סבתא, הבן הבכור דוֹלֶק (דוד) בָּכְנֵר מרפא שיניים בן 25 ואשתו הטרייה, אביה ואמה, סבה וסבתה, מָלָה (מלכה) בָּכְנֵר בת 21 הבת האמצעית ומָרֶלָה בָּכְנֵר בת 19, בת כתתה של אִירְקָה. סה'כ 13 נפשות.

ב 1.6.42, אִירְקָה מגיעה לביקור בגטו וכדרכה, נשאה עמה סל מזון עמוס בפירות אָגְרֶסְט , להכנת ריבה. הכנסת מזון לגטו אסורה, אך עדיף שיוחרם המזון ותותר לה הכניסה. מתנהגת כפולניה תמימה, היא מגיעה לשער הגטו (ברחוב Na Zjezdzie פינת Kacik בקרבת ככר זְגוֹדִי) ומתחילה להיכנס דרכו. השומר עוצר אותה: "גבירתי, את הניירות בבקשה!"
תלמידה
"אדוני, בגטו נמצא יהודי מלוכלך ומסריח שלווה כספים מאבי ועכשיו כשהוא בגטו, הוא חושב שיתחמק מהחוב, אני חייבת להיכנס ולקחת את הכסף!"
מדריך
כך אמרה לו בחוצפה ונופפה בידה את התעודה לנסיעה בחשמלית ע'ש מָרִיָה בְּזְדִיל. (בת השוער של בניין המשרדים ברחוב גְרוֹדְסְקָה, בו שכנה לשכתו של עו'ד הִימֶלְבְּלָאוּ).
הטריק הזה עבד כמה פעמים בעבר כך גם עתה, והשומר נתן לה להיכנס בלי לבדוק אפילו את התעודה.
במהלך היום, אִירְקָה ביקרה גם את דודה מָאוֹרִיצְיוֹ אוֹבֶּרְסְפֶלְד, שגר עם אשתו ושלושת ילדיו בגטו, ברחוב רָנְקֶבְקִי 22. הדוד היה חסר מנוחה והזהיר אותה:
תלמיד
"אִירְקָה, יש שמועות מהיוּדֶנְרָט שהלילה יבואו לבדוק מסמכים וכל מי שאין לו תעודות, ישלח מזרחה. לך הרי אין תעודות לכן את חייבת לצאת מייד ולברוח מכאן!"
מדריך
לאִירְקָה עדיין לא היה קן-קָרְטֶה (להעביר בין התלמידים את צילום הקן-קָרְטֶה )– תעודת עבודה פולנית/ תעודה לחיים ובלי תעודה כזאת, היא תיתפס ותשלח לגורלה.
השעה הייתה קרובה לשעת תחילת העוצר ב – 20:00 ובדרכה למרתף, עלתה עוד לומר שלום למָרֶלָה בָּכְנֵר.
שלום קצר וחיבוקים: "מָרֶלָה יקירתי, ניפגש בשבוע הבא ואז נוכל לשוחח.
אני רצה מהר לפני תחילת העוצר ב 20:00 ", נפרדה אִירְקָה ממָרֶלָה.
{מקום המילוט שלה מן הגטו, היה ברחוב וִיטָה סְטְבוֹזָ'ה 27 (Vita Stwosza ) באחד הבתים הצמודים לחומת הגטו, בבניין שבו גרה אִירֶנָה, חברה נוספת של אִירְקָה. דלתו פנתה לתוך הגטו וחלונו לצד הארי אל מחוץ לחומה. המרתף שימש כמאגר פחם לימי החורף ושימש עבור אִירְקָה, כמעבר אל תוך הגטו וממנו החוצה. אִירְקָה הכינה לעצמה חבילת סמרטוטים בפינת המרתף ולבשה אותם כדי שלא תתלכלך כשהיא עוברת דרך ערמות הפחם, כך היה גם הפעם}.
לאחר שיצאה מהגטו, הלכה לתחנת הרכבת, רכשה כרטיס נסיעה לקְשֶׁשׁוֹבִיצֶה Krzeszowice לרכבת היוצאת בבוקר שלמחרת, ה – 2.6.42 ונשארה לישון על ספסלי התחנה.
(בנקודה זאת, זזים עם הקבוצה לכיוון בית המרקחת – זמן לשאלות ולהסברים על הגטו)
מדריך ממשיך
כעבור ארבעה ימים, אִירְקָה שבה לקְרָקוֹב וצעדה ברחוב דְלוּגָה (Długa) .
ההליכה ברחוב הייתה תמיד כרוכה בזהירות מרובה ובמבטים סמויים לכל עבר.
אסור היה שמישהו ירגיש במבטים המתרוצצים האלה, מבטים של כלב מוכה,כמו שבנות הִימֶלְבְּלָאוּ נהגו לומר:
"עיניים של גטו" – עיניים עצובות, מוכות, מחשידות.
עיניים של יהודי המזמין צרות על עצמו.
פתאום היא רואה ברחוב מישהו מוכר. "האם זה דוֹלֶק בָּכְנֵר?" חשבה לעצמה.
"לא יכול להיות, זה איש זקן, נראה כמו מטורף, לא זה לא דוֹלֶק.
הרי ראיתי את דוֹלֶק לפני שבועיים בגטו כשטיפל בשיניים שלי! הרי דוֹלֶק בן 24 וזה איש זקן"
אולם ככל שהתקרבה אל האיש, נוכחה לדעת שזהו אכן דוֹלֶק.
תלמידה
"דוֹלֶק מה אתך? איך אתה מגיע לכאן?" ( אמרה בלחש שאיש לא ישמע)
תלמיד
דוֹלֶק
לא הגיב, כאילו לא ראה ולא שמע, פתאום לחש:
"בואי בעוד 15 דקות לצלמנייה ברחוב סְלָבְקוֹבְסְקָה 27 ( Slawkowska ), היא שייכת לידיד שלי,
אהיה שם!".
מדריך
אִירְקָה
המשיכה בדרכה ולאחר 15 דקות עמדה בפתח חנות הפוטו.
צלצלה בפעמון הכניסה, הדלת נפתחה והיא נכנסה ומי עומד מולה? שני קציני אס.אס.
חום עז פשט בגופה, לבה פעם בחוזקה ורגליה רעדו מפחד:
"האם דוֹלֶק טמן לי מלכודת, לאן אברח?" חשבה בלבה, אז ראתה כי השניים החזיקו בידיהם פילם לפיתוח והבינה שהגיעו לכאן לצורך ענייני צילום.
נרגעה ואז צלצול נוסף בדלת הכניסה ונכנס גרמני שלישי. "לאן דוֹלֶק הביא אותי? לאן אני בורחת?"
הרהרה כשראשה בודק אפשרויות של מילוט. באותה שניה, בעל הצלמנייה סימן לה בעדינות רבה ללכת לכיוון דלת משמאל.
אִירְקָה נעה לכיוון הדלת, פתחה אותה ונכנסה אל החדר לפיתוח תמונות.
חושך, אין איש, רק נורה אדומה דולקת יורדת מהתקרה, מתחתיה שולחן קטן ועליו קערת מים ובה תמונות בתהליך פיתוח.
"איפה דוֹלֶק?" חשבה כשהיא תרה בעיניה את החדר, אט, אט התרגלו עיניה לחושך והיא ראתה מישהו יושב ליד השולחן.
"זה בן אדם או מפלצת?" חשבה. זה גבר, ראשו אדום מהנורה האדומה ועיניו אדומות ומתרוצצות לכל עבר.
קול זר ולא מוכר ותנועות הגוף אינן של דוֹלֶק שהכירה.
האיש מרטיב כל הזמן את שפתיו במים מתוך קערת הפיתוח.
בו ברגע, הבינה אִירְקָה שזה דוֹלֶק.

תלמידה
דוֹלֶק
למה אתה מתנהג ככה? אתה מפחיד אותי! איפה כל המשפחה? מה שלומם?
תלמיד
"שבי! " הוא פקד עליה והצביע על כסא בקרבתו.
"אין לנו זמן! יש לי מידע, הקשיבי לי היטב!
ביום שלישי ה –42. 2.6. העלו אותנו, את כל המשפחה עם אלפים נוספים על קרונות של בהמות.נסענו במשך שעות. חוץ ממני היינו סבא, סבתא, אבא, אימא, מָלָה, מָרֶלָה, אשתי, אביה ואימה, סבה וסבתה.
ילדים בכו וצעקו והמצב הסניטרי בקרון היה זוועה.
אנשים עשו את הצרכים בעמידה ועמדו בתוך צואה ושתן.
לא היה אוויר, רק חלון קטן למעלה. אנשים ממש חנקו אחד את השני כדי לנשום.
סבי ואימא של אשתי מתו במהלך הנסיעה מחנק.
כשהרכבת עצרה, עלו אחד על כתפי חברו כדי לראות היכן אנחנו. ראינו תחנת רכבת עליה כתוב בֶּלְזֶ'ץ Bełzec!"
תלמידה
"דוֹלֶק השתגעת? אתה ממציא את הסיפורים האלה? איפה כל המשפחה?
לא שמעתי אף פעם על בֶּלְזֶ'ץ Bełzec. יש עיירה בשם בֶּעלְז, בטח אתה מתכוון אליה!"
תלמיד
"אִירְקָה, הקשיבי היטב לסיפור, כל מילה אמת. יש לך תפקיד ולכן אני מספר לך!
הרכבת עצרה באמצע המסילה בשדה פתוח. כשפתחו את דלתות הקרון, נפלו חלק מן האנשים מעולפים מן הסרחון.
בחוץ עמדו אנשי אס.א.ס עם נשק, הוציאו את כולם מהקרון וצרחו עליהם:
"שְׁנֶל, שְׁנֶל (מהר, מהר בגרמנית) פְּרֶנְטוֹ, פְּרֶנְטוֹ" (מהר, מהר בפולנית).
מי שלא היה מסוגל ללכת ירו בו במקום. ילדים בכו וצעקו "אבא, אימא".
הריצו את האנשים לתעלות עמוקות שהיו חפורות זה מכבר והעמידו את האנשים מעליהן.
סבתא התקשתה בהליכה, ניסיתי לעזור לה ואז תפס אותי גרמני ומשך אותי אחורנית.
כך עשו לעוד צעירים כמוני שהגיעו ברכבת.
ואז ירו במכונות ירייה (ודולק מראה בידיו את פעולת מכונת הירייה ) וקצרו את כל העומדים והם נפלו מתים לתוך התעלות.
כשהגרמנים היו בטוחים שכולם מתו, פקדו עלינו לכסות את הגופות בבורות בסיד, שהיה מוכן בצד.
ראיתי את כל בני משפחתי נרצחים וכיסיתי אותם בסיד.
אז הבנתי, שבעוד זמן קצר זה יהיה גורלי, והחלטתי לנסות לברוח.
עוד בתקופת הגטו, החבאתי זהב שנועד לטיפול בשיניים בעקבי הנעליים שלי לעת צרה.
כך עשה גם אבי שכעת, שכב מת והזהב בתוך נעליו בבור.
ממול ראיתי צריף ששימש כנראה למטבח עבור הגרמנים, וטבחית פולניה יוצאת ונכנסת לתוכו.
בתוך כל הבלגן הצלחתי להתגנב אל הצריף, ואמרתי לפולניה:
"אם תעזרי לי לחיות, אני יכול לסדר אותך מבחינה כלכלית לכל ימי חייך. אם אמות, לא יהיה לך כלום!"
"איך? מה אתה יכול לתת לי?" שאלה אותי הפולנייה.
"בעקבי נעליי יש זהב, קחי את הנעליים ותני לי חיים!"
מדריך
דוֹלֶק
היה בחור יפה ומשכנע והוא המשיך:
תלמיד
"הפולנייה אמרה: "לך תתחבא בתוך פח הזבל, עוד מעט יגיע אוטו לאסוף את הפח ואז אשפוך את האשפה מהפח יחד אתך למכונית, וכך תינצל".
נתתי לה את הנעליים ונשארתי יחף. התחבאתי בפח הזבל וכשהמכונית הגיעה, הפולנייה שפכה אותי פנימה עם אשפה שהסתירה אותי.
המכונית יצאה מבֶּלְזֶ'ץ Bełzec עד למקום מסוים, שם שפכה אותי ואת הזבל ביחד.
קמתי, נערתי מעצמי את האשפה, הלכתי יחף עד למסילת הברזל והצלחתי לעלות על הרכבת לקְרָקוֹב.
הגעתי לידידי כאן בצלמנייה, שעזר לי להחליף בגדים ונתן לי נעליים".
תלמידה
"דוֹלֶק השתגעת? מאיפה המצאת את הסיפור הזה? זה לא יכול להיות!"
תלמיד
"זה הסיפור. הרכבות אינן יוצאות מזרחה לקחת את האנשים לעבודה בחקלאות כפי שפורסם, הן לוקחות את האנשים להשמדה!
האם התקבלו ידיעות וגלויות ממישהו שיצא ברכבות באָקְצְיָה?
לא התקבל דבר וזאת ההוכחה ולך יש תפקיד. גשי מיד לגטו והזהירי את האנשים כדי שידעו מה צפוי להם.
גשי אל הרוקח פָּנְקֶבִיץ' בבית המרקחת, הוא איש טוב ועוזר ליהודים, ספרי לו, הוא יקשיב לך!
בֶּלְזֶ'ץ היא מוות!"
מדריך
למרות שהחליטה כי כף רגלה לא תדרוך יותר בגטו מחשש שתיתפס, אִירְקָה נשבעה לדוֹלֶק שתעשה זאת, וכעבור עוד לילה של שינה טרופה בתחנת הרכבת, התגנבה לגטו.
היא שאלה אנשים היכן בית המרקחת, הגיעה אליו ונכנסה פנימה.
בית המרקחת המה מאדם. היא ניגשה אל אחד הלקוחות ושאלה:
"תסלח לי אדוני, מיהו פָּאן פָּנְקֶבִיץ'?"
"הנה גבירתי הצעירה, עומד שם מאחורי הדלפק" ענה לה האיש.
אִירְקָה, שבויה בהתרגשות ובשבועתה ל דוֹלֶק בָּכְנֵר, ניגשה אל פָּנְקֶבִיץ'.
תלמידה
"תסלח לי פָּאן פָּנְקֶבִיץ' האם תוכל להקדיש לי מזמנך כמה דקות?"
מדריך
פָּנְקֶבִיץ'
חשב שהיא נזקקת לתרופה או לייעוץ רפואי, התפנה מעיסוקו:
תלמיד
"גבירתי הצעירה, במה אוכל לעזור לך?"
תלמידה
"האם נוכל להיכנס לרגע לחדר צדדי, אני צריכה לשוחח עמך בדחיפות!"
תלמיד
"אין לי זמן, אני עסוק מאוד, את רואה כמה אנשים כאן!"
מדריך
פָּנְקֶבִיץ'
ענה לה בחוסר סבלנות אולם אִירְקָה לא הרפתה, והוא הכניס אותה לחדר המעבדה.
שם ספרה לו בשטף שידידה רופא השיניים דוֹלֶק בָּכְנֵר, נלקח עם כל משפחתו לבֶּלְזֶ'ץ ושם, תוך מספר שעות מאז שנלקחו מקְרָקוֹב, נרצחו כולם מלבדו.
דוֹלֶק ביקש ממנה והיא נשבעה לו, להעביר את המסר לגטו.
פָּנְקֶבִיץ' עצר אותה בשטף דיבורה, דחף אותה קלות במרפקה לכיוון דלת היציאה.
תלמיד
"אני דורש שתצאי מכאן עכשיו ומיד! אני לא מאמין לך ואת משחקת באש.
זהו מקום פרטי, בקושי נותנים לי להישאר כאן, אם יש לך מה לומר, גשי ליוּדֶנְרֶט וספרי להם!"
מדריך
השעה הייתה מאוחרת ושעת העוצר קרבה. אִירְקָה יצאה את הגטו דרך המרתף, הלכה לתחנת הרכבת, קנתה כרטיס לקְשֶׁשׁוֹבִיצֶה ושוב בלתה את הלילה על הספסל בתחנה, כפי שעשתה פעמים רבות.
למחרת, חזרה לגטו דרך מרתף הפחם והלכה ליוּדֶנְרֶט.
היא לא הכירה שם איש. עלתה לקומה השנייה, עברה לאורך החדרים עד שהגיעה לחדר שדלתו סגורה, אך מבפנים נשמעו קולות.
מונעת על ידי שבועתה לדוֹלֶק, דפקה על הדלת ומבלי לקבל תשובה, נכנסה פנימה.
בפנים ישבו שלושה גברים ואישה אחת חמורי סבר שעסקו ברישום.
תלמיד ( בקול רם ובכעס)
"מה את רוצה גברתי?"
תלמידה
"יש לי משהו חשוב מאוד לומר לכם!"
מדריך
אִירְקָה
ספרה את סיפורו של דוֹלֶק.
תלמיד
"אין לנו זמן בשבילך, צאי מיד החוצה!"
מדריך
הם צעקו עליה בגסות, היא לא הרפתה ואז קמה האישה ממקומה, ירדה אל השומרים – האוּנְדְמֶנִים – העומדים בכניסה ליוּדֶנְרֶט, והזעיקה אותם לבוא ולגרש את האישה המתפרצת.
הם עלו לקומה השנייה, תפסו את אִירְקָה והחלו להכות אותה והיא תוך כדי בכי, המשיכה להתחצף ולצעוק עליהם:
"יהודים מסריחים, אל תגעו בי!"
"את לא יהודייה, איך נכנסת הנה?" והמשיכו להכותה.
"זה לא עסק שלכם!" ענתה להם בבכי וברחה.
הם לא רדפו אחריה. זו היית הפעם האחרונה שנכנסה לגטו קְרָקוֹב.
איש לא האמין לה!
(כאן נכנסים להדרכה בבית המרקחת מקס' 25 דק'. לאחר היציאה נשאלת השאלה)
מדריך
מה עלה בגורלו של דוֹלֶק בָּכְנֵר?
אִירְקָה לא פגשה יותר את דוֹלֶק. נודע לה שהתאושש, שינה את זהותו לפולני ובעזרת הידיד מהצלמנייה, רכש כמה מכונות לטיפול שיניים ושכר מקום למרפאת שינים באחת העיירות הסמוכות לקְרָקוֹב.
הוא התיידד מאוד עם אנשי העיירה ובילה אתם לאחר שעות העבודה. אחד מידידיו החדשים היה שוטר הכפר.
באחת מחופשות ימי הראשון, בלתה חבורת הידידים בצוותא, אכלו, שתו, השתכרו והצטלמו.
השוטר נסע לאחר מכן אל ארוסתו בצֶ'רְמָה (Czerma )עיירה שכנה, והראה לה את התמונות מהבילוי המשותף.
ארוסתו שנהגה לנסוע מצֶ'רְמָה לקְשֶׁשׁוֹבִיצֶה לצורך קניות, הביטה בתמונות ושאלה: "תַאדֶק אהובי, האם אתה מכיר את האיש הזה, כאן במרכז התמונה?"
"בודאי אַלוּשָׁה שלי, הוא רופא שיניים וידיד שלי, אנחנו מבלים הרבה ביחד!" ענה השוטר.
"אתה יודע עם מי אתה מבלה תַאדֶק? אני מכירה אותו, הוא יהודי. זה דוֹלֶק בָּכְנֵר מקְשֶׁשׁוֹבִיצֶה!" אמרה אַלוּשָׁה.
השוטר, חזר לעיירה, הלך מיד לגסטאפו וביחד עם כמה אנשי גסטאפו, הגיעו למרפאה של דוֹלֶק, ולקחו אותו אל סופו המר.
איש לא נותר ממשפחת בָּכְנֵר.

דיוני דילמות:
1. האם אִירְקָה כפולנייה הייתה צריכה להתעקש ולהזהיר את היהודים בגטו?
2. מדוע לא רצו לשמוע אותה? אם היו שומעים האם זה היה עוזר?