בחודש נובמבר 2004, הגעתי לביתם של דוב ואִירֶנָה יוֹהָנֵס, כדי לראיין את דוב על 'בּוּרְסַת' היתומים בקְרָקוֹב Krakow. ישבנו בסלון ביתם, אִירֶנָה לא הייתה בחדר וגם לא הכרתי אותה. משסיימתי את הראיון, נכנסה אִירֶנָה והצטרפה אלינו ליד שולחן האוכל הגדול. שאלה אם אני מכירה מישהו שיוכל לערוך תקציר קלטות של הטלוויזיה הצרפתית, בהן צולמה לסרט בארץ ובקְרָקוֹב Krakow, אודות עדותה הבלעדית על בריחתו של דוֹלֶק בָּכְנֶר מבֶּלְזֶ'ץ Bełzec, ביוני 1942.
כאן החל הקשר שלי עם אִירֶנָה, כשהיא מעבירה לי, בשלבים, את סיפור חייה המדהים לאורך שנות השואה. זה סיפורה של נערה בעלת אומץ לב בלתי רגיל, אינטליגנציה, תושייה, יצירתיות ונחישות, לעשות הכל כדי להינצל ולהציל את משפחתה, בזהות שאולה בפולין הארית.
חייה של אִירֶנָה בתקופת השואה, משיקים למקומות רבים המוכרים לנו בהדרכה בפולין מזוויות שונות כמו: הגימנסיה העברית בקְרָקוֹב, גטו קְרָקוֹב, פָּנְקֵבִיץְ' בבית המרקחת בגטו קרקוב, בֶּלְזֶ'ץ Bełzec, יוּסְטִינָה, יומנה והמחתרת היהודית בקְרָקוֹב, וָרְשָׁה בתקופת המרד, לֶנָה קִיכְלֶר, הקָרוּסֶלָה בגן קְרָשִׁינְסְקִי, ועוד.
היהודים שבחרו לחיות בזהות שאולה בשואה, הלכו על חוד התער וחיו בבדידות ובפחד מתמיד מפני מלשינים שיזהו ויסחטו אותם רק משום שהם יהודים, וסחטנים היו בכל מקום: "או שתשלם, או שנסגיר אותך!".
יהודים אלה חיו בפחד עצום ובמצב מתמיד של משחק כלפי העולם החיצוני. כל דקה היא משחק, אין מנוחה. טעות קטנטנה, והיהודי מוסגר לשלטונות הנאצים. החשש הקטן ביותר לזיהוי, הביא לבריחה ונדודים ממקום למקום.
הסיפור ובעיקר אישיותה של אִירֶנָה, הדהימו אותי.
נושא החיים "בזהות שאולה" בתקופת השואה, אינו מטופל כל צרכו בתוך מערכי ההדרכה שלנו, וחשבתי כי עלינו לנסות ולהתמודד עמו. פניתי ליענקלה שינברג, מדריך פולין ותיק העוסק גם בתיאטרון, כדי לעשות זאת יחדיו ולעבד את החומר להדרכות אינטראקטיביות, והתוצאה לפניכם.
בערכה זו מובאים תשעה "תסריטים", מסודרים לפי ציר הזמן בחייה של אִירֶנָה ומשפחתה אז.
ערכה זאת מיועדת לכם, מדריכי משלחות בפולין ובארצות אירופה הכבושה בתקופת השואה, ליוצאי קהילת קְרָקוֹב, למורים בבתי הספר, לחניכי תנועות הנוער, לניצולי שואה ולכל מי שהנושא קרוב ללבו והתעניינותו.
רקע
משפחת הִימֶלְבּלָאוּ משפחה יהודית אמידה, מתבוללת ולא ציונית, מתגוררת בבית דירות מרווח ברחוב שְׁיֶינְקְיֶיבִיצָ'ה Sienkiewicza) 2) בקְרָקוֹב.
בערכה זו מובאים תשעה "תסריטים", מסודרים לפי ציר הזמן בחייה של אִירֶנָה ומשפחתה אז.
ערכה זאת מיועדת לכם, מדריכי משלחות בפולין ובארצות אירופה הכבושה בתקופת השואה, ליוצאי קהילת קְרָקוֹב, למורים בבתי הספר, לחניכי תנועות הנוער, לניצולי שואה ולכל מי שהנושא קרוב ללבו והתעניינותו.
רקע
משפחת הִימֶלְבּלָאוּ משפחה יהודית אמידה, מתבוללת ולא ציונית, מתגוררת בבית דירות מרווח ברחוב שְׁיֶינְקְיֶיבִיצָ'ה Sienkiewicza) 2) בקְרָקוֹב.
האב יוסף, עורך דין ידוע בעיר, בעל לשכה בבניין משרדים ברחוב גְרוֹדְסְקָה(Grodzka) במרכז קְרָקוֹב והאם אֶרְנָה, עקרת בית וחברה פעילה ביותר בועד אמהות הגימנסיה העברית.
לזוג שתי בנות: המבוגרת הֶלֶנָה, המכונה הָלוּשׁ והצעירה אִירֶנָה – אִירְקָה, אִירֶשׁוּ.
בתקופת בית הספר היסודי, אִירְקָה למדה בבית ספר פולני (Jadwigi z Łobzowa) ברחוב קָזִ'ימְיֵיז' הגדול ( Ul. Kazimierza Wielkiego), אחת משלוש תלמידות יהודיות בין 500 תלמידות פולניות. כולן ידעו מי הן היהודיות ולעיתים אף הצביעו עליהן, אך זה לא הפריע לאִירְקָה להיות מעורבת ומקובלת בחברת התלמידות הפולניות והחיים זרמו בטוב ובנעימים.
הקשר עם החברה היהודית בקְרָקוֹב היה מזערי, והתנהל בעיקר בימי א', ביום השבתון האזרחי, פעם בחודש. בימי ראשון אלה, ערכה
משפחת הִימֶלְבּלָאוּ מפגשי חברה ותרבות בסלון ביתם, שהחלו בשעות אחר-הצוהריים המוקדמות והסתיימו בשעות הלילה המאוחרות. המשתתפים, בני המשפחה המורחבת וידידים, אכלו, שתו, שוחחו, שחקו בדמקה וברידג' והקשיבו להרצאות, קונצרטים ושירי משוררים. לעיתים ההשתתפות הייתה כרוכה ברכישת כרטיסים במטרה לסייע כלכלית לאנשי רוח (וביניהם, המשורר מרדכי גֶבִּירְטִיג, נגר, משורר ומלחין ידוע ב קְרָקוֹב אך עמוס בבעיות כלכליות) והתמורה הכספית לכרטיסים, נועדה לסיוע. אִירְקָה הצעירה והתוססת באחיות, הייתה זו שהכינה ומכרה את הכרטיסים תוך שהיא עוברת מאורח לאור
ח ומסבירה את תוכנית הערב.
בשנת 1936 עם סיום בית הספר היסודי הפולני, החליטו אבא ואימא הִימֶלְבּלָאוּ להעמיק את הכרותה של אִירְקָה עם העולם היהודי ורשמו אותה ללמודים בגימנסיה העברית ברחוב בְּזֶ'ז'וֹבָה, שם כבר למדה אחותה הלנה - הֶלוּשׁ.
הגימנסיה העברית בקְרָקוֹב בהנהלתו של מר שֶׁרֶר, הייתה בזמנו מוסד חינוכי מתקדם מאוד מבחינת רמת הלימודים, תכנים חברתיים וסיוע לתלמידים מעוטי יכולת. שכר הלימוד החודשי אז היה 65 זְלוֹטִי שהיה שכ'ל גבוה באותם ימים (לשם השוואה, שכ'ע חודשי של מזכירה וותיקה בעלת משפחה, היה 50 זְלוֹטִי לחודש) ומספר התלמידים שהוריהם יכלו לממן זאת' היה גדול. בתוך תשלום זה, הייתה כלולה קרן לתלמידים נזקקים. הנטייה לציונות לא הייתה מוצהרת אולם רחשה מתחת לפני השטח, בעיקר בין התלמידים חברי תנועות הנוער הציוניות.
בבית הספר למדו לימודים כלליים ובנוסף, נבחנו לבגרות בהיסטוריה יהודית, תנ'ך ועברית. הבחינות בעברית התקיימו בפברואר והבחינות הכלליות, בקיץ.
אִירְקָה הספיקה להשלים שלוש שנות לימוד בגימנסיה מתוך ארבע ובמהלכן, הכירה את מָרֶלָה בָּכְנֵר בת כיתתה מקְשֶׁשׁוֹבִיצֶה ונפשותיהן נקשרו האחת בשנייה.
שנת הלימודים 1938-9 הסתיימה, והחלה חופשת הקיץ. כמו בכל שנה, קיימה הגימנסיה מחנות קיץ באזורי הנופש של הדוּנָיֵיץ Dunajec דרומית לקְרָקוֹב ושתי האחיות הֶלָה ואִירְקָה, השתתפו במחנות אלה, ובילו כל אחת עם חבריה, במקום המיועד לשכבת גילה.
כמו בכל שנה, שהו ההורים יוסף ואֶרְנָה בקיץ בבלגיה ובדרום צרפת, ותוך כדי חופשתם שמעו ברדיו וקראו בעיתונים על הסכם רִיבֵּנְטְרוֹפְּ-מוֹלוֹטוֹב (שנערך ב – 23.8.39) והבינו שעומדת לפרוץ מלחמה.
מאז נאומו של היטלר ברַיְיכְסְטָאג הגרמני ב – 28.4.39, החלו לנשב רוחות מלחמה באירופה, ורבים האמינו שזה רק עניין של זמן עד שתפרוץ מלחמה.
ההורים חזרו מיד לקְרָקוֹב והורו לבנותיהם לעזוב את מחנות הקיץ ולשוב מהר הביתה והבנות, למרות שהתמרמרו על קטיעת חופשתן ארבעה ימים לפני סיומה ותחילת שנת הלימודים בספטמבר, עזבו את חבריהן בחוסר רצון ושבו לקְרָקוֹב.
משפחת הִימֶלְבּלָאוּ לא שקטה על שמריה והחלה לטוות קווי פעולה כדי לקדם את פני הרעה: החלט כי האם ושתי הבנות תסענה מיד לוָרְשָׁה להתגורר אצל קרובים עד יעבור זעם, מתוך הנחה, שבירת פולין מוגנת יותר מקְרָקוֹב. יוסף, אבי המשפחה, יישאר בקְרָקוֹב בצפייה לצו הגיוס הצפוי מהצבא הפולני.
נשות הִימֶלְבּלָאוּ לא היו היחידות שחשבו כי וָרְשָׁה מוגנת ממלחמה והרכבת שבה נסעו, הייתה מלאה עד אפס מקום בנוסעים שנהרו צפונה לוָרְשָׁה, עד יעבור זעם.
המלחמה פרצה ביום ו' ה - 1.9.39, וכבר בשעות המוקדמות של אחר-הצוהריים, החלו ההפצצות מהאוויר על וָרְשָׁה שגרמו להרס רבעים שלמים, שריפות ענק, ניתוק ממקורות מים, חשמל ומזון. במשך 27 ימים הייתה העיר נצורה ובנות הִימֶלְבּלָאוּ עברו תלאות רבות כשהן מתגלגלות מבית שרוף לבית הרוס וממרתף למרתף עד כניעת וָרְשָׁה לגרמנים בסוף ספטמבר 39 . מיד לאחר הכניעה, חיפשו דרכים לחזור לקְרָקוֹב והצליחו לעשות זאת בדרך לא דרך. עו'ד הִימֶלְבּלָאוּ חיכה לשווא לצו הגיוס שלא הגיע, מהצבא הפולני הקורס ועם פלישת הגרמנים לקְרָקוֹב, הספיק לברוח מזרחה ללְבוּב Lwow שבחסות הרוסים.
משחזרו האם והבנות מוָרְשָׁה לביתן בקְרָקוֹב באוקטובר 39, מצאו אותו נעול, סגור וחתום עם שלט בגרמנית:
הדירה מוחרמת הכניסה ליהודים אסורה.
מרגע זה, אִירְקָה בת השש עשרה, נטלה פיקוד על התנהלות המשפחה מתוך החלטה נחושה ואמיצה, שלא להיכנע לגורל היהודי ולנסות להינצל בכל דרך אפשרית. שוער הבניין הרשה להן להיכנס לביתן לכמה דקות ולקחת משם חפצים ככל שיוכלו בזמן קצוב זה. הן הוציאו דברי ערך ויצאו, כשהן מתקנות אחריהן את השלט בגרמנית, כאילו איש לא נכנס לדירה.
כפתרון ראשון, הלכו להתגורר אצל קרובי משפחה בקְרָקוֹב אולם בתוך המתח הגדול, איש לא רצה להעמיס על ראשו קרובי משפחה חסרי בית.
האכזבה מיחסם של שארי הבשר הולידה החלטה בינואר 1940, שלא להיות תלויות בחסדי קרובים בעיר, לצאת מקְרָקוֹב ולעבור לעיירה קְשֶׁשׁוֹבִיצֶה Krzeszowiceמערבית לקְרָקוֹב (אף היא תחת שלטון הגֶנֶרָלְגוֹבֵרְנֶמֶן) שם חיו מכרים של המשפחה מתקופת החופשות בזָקוֹפָּנֶה Zakopane.
קְשֶׁשׁוֹבִיצֶה לא הייתה זרה לאִירְקָה, היא הכירה את העיירה מביקוריה התכופים בביתה של מָרֶלָה בָּכְנֵר, חברתה האהובה ללימודים בגימנסיה והיא שכרה שם דירה והחלה לעבוד בגן-ירק ובהמשך, ביחד עם הֶלָה, כמבשלות במְיֵינְקִינְיָה (Miękinia) - מחנה כפייה לגברים צעירים יהודים מפליטי זְבּוֹנְשִׁין Zbąszyń, עד שילוחם של גברים אלה אל הלא נודע באביב 1940.
בתקופה זו, הוכרזה קְשֶׁשׁוֹבִיצֶה כ'יוּדֵנְרַיְין' ורוב יהודיה למעט מספר משפחות, עזבו את העיר בהן גם משפחת בָּכְנֵר. הָנְס פְרָנְק מושל הגֶנֶרָלְגוֹבֵרְנֶמֶן, נהג לבלות את חופשותיו בעיירה בארמונו של הגר
ף פּוֹטוֹצְקִי והכריז על קְשֶׁשׁוֹבִיצֶה כ 'יוּדֵנְרַיְין' כדי שהיהודים לא יזהמו את סביבתו.
עבודתן של בנות הִימֶלְבּלָאוּ במחנה הכפייה, אפשרה להן קבלת רשיון עבודה והשארות בעיירה עד יוני 1942, מועד גרושם של אחרוני היהודים באזור, לסְקָבִינָה Skawina.
להלן 9 תחנות הדרכה אפשריות המבוססות על סיפורה של אִירֶנָה. לכל תחנה מוצע "תסריט" הכולל גם הצעות לשימוש בתמונות או חומרי הדרכה אחרים, ושילובה של קבוצת הדרכה על "ציר הסיפור" במקומות שונים.
אלו הצעות בלבד, וניתן להשתמש בהן ולשכללן כראות עיני המדריך.
הערה: בכל מקרה של דיאלוגים – יכין המדריך את הטקסט עם התלמידים ערב לפני ההדרכה.
כמו כן, חשוב מאוד לשמור על "מתח של סיפור כ"מתח" ולהקפיד על לו'ז.
הזמן מחושב כך שהסיפור המהווה "ציר הדרכה" ישאיר בכל פעם, טעם של עוד...
בתקופת בית הספר היסודי, אִירְקָה למדה בבית ספר פולני (Jadwigi z Łobzowa) ברחוב קָזִ'ימְיֵיז' הגדול ( Ul. Kazimierza Wielkiego), אחת משלוש תלמידות יהודיות בין 500 תלמידות פולניות. כולן ידעו מי הן היהודיות ולעיתים אף הצביעו עליהן, אך זה לא הפריע לאִירְקָה להיות מעורבת ומקובלת בחברת התלמידות הפולניות והחיים זרמו בטוב ובנעימים.
הקשר עם החברה היהודית בקְרָקוֹב היה מזערי, והתנהל בעיקר בימי א', ביום השבתון האזרחי, פעם בחודש. בימי ראשון אלה, ערכה
משפחת הִימֶלְבּלָאוּ מפגשי חברה ותרבות בסלון ביתם, שהחלו בשעות אחר-הצוהריים המוקדמות והסתיימו בשעות הלילה המאוחרות. המשתתפים, בני המשפחה המורחבת וידידים, אכלו, שתו, שוחחו, שחקו בדמקה וברידג' והקשיבו להרצאות, קונצרטים ושירי משוררים. לעיתים ההשתתפות הייתה כרוכה ברכישת כרטיסים במטרה לסייע כלכלית לאנשי רוח (וביניהם, המשורר מרדכי גֶבִּירְטִיג, נגר, משורר ומלחין ידוע ב קְרָקוֹב אך עמוס בבעיות כלכליות) והתמורה הכספית לכרטיסים, נועדה לסיוע. אִירְקָה הצעירה והתוססת באחיות, הייתה זו שהכינה ומכרה את הכרטיסים תוך שהיא עוברת מאורח לאור
ח ומסבירה את תוכנית הערב.בשנת 1936 עם סיום בית הספר היסודי הפולני, החליטו אבא ואימא הִימֶלְבּלָאוּ להעמיק את הכרותה של אִירְקָה עם העולם היהודי ורשמו אותה ללמודים בגימנסיה העברית ברחוב בְּזֶ'ז'וֹבָה, שם כבר למדה אחותה הלנה - הֶלוּשׁ.
הגימנסיה העברית בקְרָקוֹב בהנהלתו של מר שֶׁרֶר, הייתה בזמנו מוסד חינוכי מתקדם מאוד מבחינת רמת הלימודים, תכנים חברתיים וסיוע לתלמידים מעוטי יכולת. שכר הלימוד החודשי אז היה 65 זְלוֹטִי שהיה שכ'ל גבוה באותם ימים (לשם השוואה, שכ'ע חודשי של מזכירה וותיקה בעלת משפחה, היה 50 זְלוֹטִי לחודש) ומספר התלמידים שהוריהם יכלו לממן זאת' היה גדול. בתוך תשלום זה, הייתה כלולה קרן לתלמידים נזקקים. הנטייה לציונות לא הייתה מוצהרת אולם רחשה מתחת לפני השטח, בעיקר בין התלמידים חברי תנועות הנוער הציוניות.
בבית הספר למדו לימודים כלליים ובנוסף, נבחנו לבגרות בהיסטוריה יהודית, תנ'ך ועברית. הבחינות בעברית התקיימו בפברואר והבחינות הכלליות, בקיץ.
אִירְקָה הספיקה להשלים שלוש שנות לימוד בגימנסיה מתוך ארבע ובמהלכן, הכירה את מָרֶלָה בָּכְנֵר בת כיתתה מקְשֶׁשׁוֹבִיצֶה ונפשותיהן נקשרו האחת בשנייה.
שנת הלימודים 1938-9 הסתיימה, והחלה חופשת הקיץ. כמו בכל שנה, קיימה הגימנסיה מחנות קיץ באזורי הנופש של הדוּנָיֵיץ Dunajec דרומית לקְרָקוֹב ושתי האחיות הֶלָה ואִירְקָה, השתתפו במחנות אלה, ובילו כל אחת עם חבריה, במקום המיועד לשכבת גילה.
כמו בכל שנה, שהו ההורים יוסף ואֶרְנָה בקיץ בבלגיה ובדרום צרפת, ותוך כדי חופשתם שמעו ברדיו וקראו בעיתונים על הסכם רִיבֵּנְטְרוֹפְּ-מוֹלוֹטוֹב (שנערך ב – 23.8.39) והבינו שעומדת לפרוץ מלחמה.
מאז נאומו של היטלר ברַיְיכְסְטָאג הגרמני ב – 28.4.39, החלו לנשב רוחות מלחמה באירופה, ורבים האמינו שזה רק עניין של זמן עד שתפרוץ מלחמה.
ההורים חזרו מיד לקְרָקוֹב והורו לבנותיהם לעזוב את מחנות הקיץ ולשוב מהר הביתה והבנות, למרות שהתמרמרו על קטיעת חופשתן ארבעה ימים לפני סיומה ותחילת שנת הלימודים בספטמבר, עזבו את חבריהן בחוסר רצון ושבו לקְרָקוֹב.
משפחת הִימֶלְבּלָאוּ לא שקטה על שמריה והחלה לטוות קווי פעולה כדי לקדם את פני הרעה: החלט כי האם ושתי הבנות תסענה מיד לוָרְשָׁה להתגורר אצל קרובים עד יעבור זעם, מתוך הנחה, שבירת פולין מוגנת יותר מקְרָקוֹב. יוסף, אבי המשפחה, יישאר בקְרָקוֹב בצפייה לצו הגיוס הצפוי מהצבא הפולני.
נשות הִימֶלְבּלָאוּ לא היו היחידות שחשבו כי וָרְשָׁה מוגנת ממלחמה והרכבת שבה נסעו, הייתה מלאה עד אפס מקום בנוסעים שנהרו צפונה לוָרְשָׁה, עד יעבור זעם.
המלחמה פרצה ביום ו' ה - 1.9.39, וכבר בשעות המוקדמות של אחר-הצוהריים, החלו ההפצצות מהאוויר על וָרְשָׁה שגרמו להרס רבעים שלמים, שריפות ענק, ניתוק ממקורות מים, חשמל ומזון. במשך 27 ימים הייתה העיר נצורה ובנות הִימֶלְבּלָאוּ עברו תלאות רבות כשהן מתגלגלות מבית שרוף לבית הרוס וממרתף למרתף עד כניעת וָרְשָׁה לגרמנים בסוף ספטמבר 39 . מיד לאחר הכניעה, חיפשו דרכים לחזור לקְרָקוֹב והצליחו לעשות זאת בדרך לא דרך. עו'ד הִימֶלְבּלָאוּ חיכה לשווא לצו הגיוס שלא הגיע, מהצבא הפולני הקורס ועם פלישת הגרמנים לקְרָקוֹב, הספיק לברוח מזרחה ללְבוּב Lwow שבחסות הרוסים.
משחזרו האם והבנות מוָרְשָׁה לביתן בקְרָקוֹב באוקטובר 39, מצאו אותו נעול, סגור וחתום עם שלט בגרמנית:
הדירה מוחרמת הכניסה ליהודים אסורה.
מרגע זה, אִירְקָה בת השש עשרה, נטלה פיקוד על התנהלות המשפחה מתוך החלטה נחושה ואמיצה, שלא להיכנע לגורל היהודי ולנסות להינצל בכל דרך אפשרית. שוער הבניין הרשה להן להיכנס לביתן לכמה דקות ולקחת משם חפצים ככל שיוכלו בזמן קצוב זה. הן הוציאו דברי ערך ויצאו, כשהן מתקנות אחריהן את השלט בגרמנית, כאילו איש לא נכנס לדירה.
כפתרון ראשון, הלכו להתגורר אצל קרובי משפחה בקְרָקוֹב אולם בתוך המתח הגדול, איש לא רצה להעמיס על ראשו קרובי משפחה חסרי בית.
האכזבה מיחסם של שארי הבשר הולידה החלטה בינואר 1940, שלא להיות תלויות בחסדי קרובים בעיר, לצאת מקְרָקוֹב ולעבור לעיירה קְשֶׁשׁוֹבִיצֶה Krzeszowiceמערבית לקְרָקוֹב (אף היא תחת שלטון הגֶנֶרָלְגוֹבֵרְנֶמֶן) שם חיו מכרים של המשפחה מתקופת החופשות בזָקוֹפָּנֶה Zakopane.
קְשֶׁשׁוֹבִיצֶה לא הייתה זרה לאִירְקָה, היא הכירה את העיירה מביקוריה התכופים בביתה של מָרֶלָה בָּכְנֵר, חברתה האהובה ללימודים בגימנסיה והיא שכרה שם דירה והחלה לעבוד בגן-ירק ובהמשך, ביחד עם הֶלָה, כמבשלות במְיֵינְקִינְיָה (Miękinia) - מחנה כפייה לגברים צעירים יהודים מפליטי זְבּוֹנְשִׁין Zbąszyń, עד שילוחם של גברים אלה אל הלא נודע באביב 1940.
בתקופה זו, הוכרזה קְשֶׁשׁוֹבִיצֶה כ'יוּדֵנְרַיְין' ורוב יהודיה למעט מספר משפחות, עזבו את העיר בהן גם משפחת בָּכְנֵר. הָנְס פְרָנְק מושל הגֶנֶרָלְגוֹבֵרְנֶמֶן, נהג לבלות את חופשותיו בעיירה בארמונו של הגר
ף פּוֹטוֹצְקִי והכריז על קְשֶׁשׁוֹבִיצֶה כ 'יוּדֵנְרַיְין' כדי שהיהודים לא יזהמו את סביבתו.עבודתן של בנות הִימֶלְבּלָאוּ במחנה הכפייה, אפשרה להן קבלת רשיון עבודה והשארות בעיירה עד יוני 1942, מועד גרושם של אחרוני היהודים באזור, לסְקָבִינָה Skawina.
להלן 9 תחנות הדרכה אפשריות המבוססות על סיפורה של אִירֶנָה. לכל תחנה מוצע "תסריט" הכולל גם הצעות לשימוש בתמונות או חומרי הדרכה אחרים, ושילובה של קבוצת הדרכה על "ציר הסיפור" במקומות שונים.
אלו הצעות בלבד, וניתן להשתמש בהן ולשכללן כראות עיני המדריך.
הערה: בכל מקרה של דיאלוגים – יכין המדריך את הטקסט עם התלמידים ערב לפני ההדרכה.
כמו כן, חשוב מאוד לשמור על "מתח של סיפור כ"מתח" ולהקפיד על לו'ז.
הזמן מחושב כך שהסיפור המהווה "ציר הדרכה" ישאיר בכל פעם, טעם של עוד...
