נורית אשכנזי

ללכת על חוד התער

החיים בזהות שאולה בתקופת השואה בפולין

בעקבות סיפורה של אירנה יוהנס בת קרקוב







מערך הדרכות בפולין

ייעוץ: יענקלה שינברג

עיצוב עטיפה: נמרוד אשכנזי





@ כל הזכויות שמורות 2005




בסיוע ארגון יוצאי קרקוב בישראל

הקדמה

בחודש נובמבר 2004, הגעתי לביתם של דוב ואִירֶנָה יוֹהָנֵס, כדי לראיין את דוב על 'בּוּרְסַת' היתומים בקְרָקוֹב Krakow. ישבנו בסלון ביתם, אִירֶנָה לא הייתה בחדר וגם לא הכרתי אותה. משסיימתי את הראיון, נכנסה אִירֶנָה והצטרפה אלינו ליד שולחן האוכל הגדול. שאלה אם אני מכירה מישהו שיוכל לערוך תקציר קלטות של הטלוויזיה הצרפתית, בהן צולמה לסרט בארץ ובקְרָקוֹב Krakow, אודות עדותה הבלעדית על בריחתו של דוֹלֶק בָּכְנֶר מבֶּלְזֶ'ץ Bełzec, ביוני 1942.
כאן החל הקשר שלי עם אִירֶנָה, כשהיא מעבירה לי, בשלבים, את סיפור חייה המדהים לאורך שנות השואה. זה סיפורה של נערה בעלת אומץ לב בלתי רגיל, אינטליגנציה, תושייה, יצירתיות ונחישות, לעשות הכל כדי להינצל ולהציל את משפחתה, בזהות שאולה בפולין הארית.
חייה של אִירֶנָה בתקופת השואה, משיקים למקומות רבים המוכרים לנו בהדרכה בפולין מזוויות שונות כמו: הגימנסיה העברית בקְרָקוֹב, גטו קְרָקוֹב, פָּנְקֵבִיץְ' בבית המרקחת בגטו קרקוב, בֶּלְזֶ'ץ Bełzec, יוּסְטִינָה, יומנה והמחתרת היהודית בקְרָקוֹב, וָרְשָׁה בתקופת המרד, לֶנָה קִיכְלֶר, הקָרוּסֶלָה בגן קְרָשִׁינְסְקִי, ועוד.
היהודים שבחרו לחיות בזהות שאולה בשואה, הלכו על חוד התער וחיו בבדידות ובפחד מתמיד מפני מלשינים שיזהו ויסחטו אותם רק משום שהם יהודים, וסחטנים היו בכל מקום: "או שתשלם, או שנסגיר אותך!".
יהודים אלה חיו בפחד עצום ובמצב מתמיד של משחק כלפי העולם החיצוני. כל דקה היא משחק, אין מנוחה. טעות קטנטנה, והיהודי מוסגר לשלטונות הנאצים. החשש הקטן ביותר לזיהוי, הביא לבריחה ונדודים ממקום למקום.
הסיפור ובעיקר אישיותה של אִירֶנָה, הדהימו אותי.

נושא החיים "בזהות שאולה" בתקופת השואה, אינו מטופל כל צרכו בתוך מערכי ההדרכה שלנו, וחשבתי כי עלינו לנסות ולהתמודד עמו. פניתי ליענקלה שינברג, מדריך פולין ותיק העוסק גם בתיאטרון, כדי לעשות זאת יחדיו ולעבד את החומר להדרכות אינטראקטיביות, והתוצאה לפניכם.
בערכה זו מובאים תשעה "תסריטים", מסודרים לפי ציר הזמן בחייה של אִירֶנָה ומשפחתה אז.

ערכה זאת מיועדת לכם, מדריכי משלחות בפולין ובארצות אירופה הכבושה בתקופת השואה, ליוצאי קהילת קְרָקוֹב, למורים בבתי הספר, לחניכי תנועות הנוער, לניצולי שואה ולכל מי שהנושא קרוב ללבו והתעניינותו.


רקע
משפחת הִימֶלְבּלָאוּ משפחה יהודית אמידה, מתבוללת ולא ציונית, מתגוררת בבית דירות מרווח ברחוב שְׁיֶינְקְיֶיבִיצָ'ה Sienkiewicza) 2) בקְרָקוֹב.

האב יוסף, עורך דין ידוע בעיר, בעל לשכה בבניין משרדים ברחוב גְרוֹדְסְקָה(Grodzka) במרכז קְרָקוֹב והאם אֶרְנָה, עקרת בית וחברה פעילה ביותר בועד אמהות הגימנסיה העברית.

לזוג שתי בנות: המבוגרת הֶלֶנָה, המכונה הָלוּשׁ והצעירה אִירֶנָה – אִירְקָה, אִירֶשׁוּ.
בתקופת בית הספר היסודי, אִירְקָה למדה בבית ספר פולני (Jadwigi z Łobzowa) ברחוב קָזִ'ימְיֵיז' הגדול ( Ul. Kazimierza Wielkiego), אחת משלוש תלמידות יהודיות בין 500 תלמידות פולניות. כולן ידעו מי הן היהודיות ולעיתים אף הצביעו עליהן, אך זה לא הפריע לאִירְקָה להיות מעורבת ומקובלת בחברת התלמידות הפולניות והחיים זרמו בטוב ובנעימים.
הקשר עם החברה היהודית בקְרָקוֹב היה מזערי, והתנהל בעיקר בימי א', ביום השבתון האזרחי, פעם בחודש. בימי ראשון אלה, ערכה משפחת הִימֶלְבּלָאוּ מפגשי חברה ותרבות בסלון ביתם, שהחלו בשעות אחר-הצוהריים המוקדמות והסתיימו בשעות הלילה המאוחרות. המשתתפים, בני המשפחה המורחבת וידידים, אכלו, שתו, שוחחו, שחקו בדמקה וברידג' והקשיבו להרצאות, קונצרטים ושירי משוררים. לעיתים ההשתתפות הייתה כרוכה ברכישת כרטיסים במטרה לסייע כלכלית לאנשי רוח (וביניהם, המשורר מרדכי גֶבִּירְטִיג, נגר, משורר ומלחין ידוע ב קְרָקוֹב אך עמוס בבעיות כלכליות) והתמורה הכספית לכרטיסים, נועדה לסיוע. אִירְקָה הצעירה והתוססת באחיות, הייתה זו שהכינה ומכרה את הכרטיסים תוך שהיא עוברת מאורח לאורח ומסבירה את תוכנית הערב.
בשנת 1936 עם סיום בית הספר היסודי הפולני, החליטו אבא ואימא הִימֶלְבּלָאוּ להעמיק את הכרותה של אִירְקָה עם העולם היהודי ורשמו אותה ללמודים בגימנסיה העברית ברחוב בְּזֶ'ז'וֹבָה, שם כבר למדה אחותה הלנה - הֶלוּשׁ.
הגימנסיה העברית בקְרָקוֹב בהנהלתו של מר שֶׁרֶר, הייתה בזמנו מוסד חינוכי מתקדם מאוד מבחינת רמת הלימודים, תכנים חברתיים וסיוע לתלמידים מעוטי יכולת. שכר הלימוד החודשי אז היה 65 זְלוֹטִי שהיה שכ'ל גבוה באותם ימים (לשם השוואה, שכ'ע חודשי של מזכירה וותיקה בעלת משפחה, היה 50 זְלוֹטִי לחודש) ומספר התלמידים שהוריהם יכלו לממן זאת' היה גדול. בתוך תשלום זה, הייתה כלולה קרן לתלמידים נזקקים. הנטייה לציונות לא הייתה מוצהרת אולם רחשה מתחת לפני השטח, בעיקר בין התלמידים חברי תנועות הנוער הציוניות.
בבית הספר למדו לימודים כלליים ובנוסף, נבחנו לבגרות בהיסטוריה יהודית, תנ'ך ועברית. הבחינות בעברית התקיימו בפברואר והבחינות הכלליות, בקיץ.
אִירְקָה הספיקה להשלים שלוש שנות לימוד בגימנסיה מתוך ארבע ובמהלכן, הכירה את מָרֶלָה בָּכְנֵר בת כיתתה מקְשֶׁשׁוֹבִיצֶה ונפשותיהן נקשרו האחת בשנייה.
שנת הלימודים 1938-9 הסתיימה, והחלה חופשת הקיץ. כמו בכל שנה, קיימה הגימנסיה מחנות קיץ באזורי הנופש של הדוּנָיֵיץ Dunajec דרומית לקְרָקוֹב ושתי האחיות הֶלָה ואִירְקָה, השתתפו במחנות אלה, ובילו כל אחת עם חבריה, במקום המיועד לשכבת גילה.

כמו בכל שנה, שהו ההורים יוסף ואֶרְנָה בקיץ בבלגיה ובדרום צרפת, ותוך כדי חופשתם שמעו ברדיו וקראו בעיתונים על הסכם רִיבֵּנְטְרוֹפְּ-מוֹלוֹטוֹב (שנערך ב – 23.8.39) והבינו שעומדת לפרוץ מלחמה.
מאז נאומו של היטלר ברַיְיכְסְטָאג הגרמני ב – 28.4.39, החלו לנשב רוחות מלחמה באירופה, ורבים האמינו שזה רק עניין של זמן עד שתפרוץ מלחמה.
ההורים חזרו מיד לקְרָקוֹב והורו לבנותיהם לעזוב את מחנות הקיץ ולשוב מהר הביתה והבנות, למרות שהתמרמרו על קטיעת חופשתן ארבעה ימים לפני סיומה ותחילת שנת הלימודים בספטמבר, עזבו את חבריהן בחוסר רצון ושבו לקְרָקוֹב.
משפחת הִימֶלְבּלָאוּ לא שקטה על שמריה והחלה לטוות קווי פעולה כדי לקדם את פני הרעה: החלט כי האם ושתי הבנות תסענה מיד לוָרְשָׁה להתגורר אצל קרובים עד יעבור זעם, מתוך הנחה, שבירת פולין מוגנת יותר מקְרָקוֹב. יוסף, אבי המשפחה, יישאר בקְרָקוֹב בצפייה לצו הגיוס הצפוי מהצבא הפולני.
נשות הִימֶלְבּלָאוּ לא היו היחידות שחשבו כי וָרְשָׁה מוגנת ממלחמה והרכבת שבה נסעו, הייתה מלאה עד אפס מקום בנוסעים שנהרו צפונה לוָרְשָׁה, עד יעבור זעם.
המלחמה פרצה ביום ו' ה - 1.9.39, וכבר בשעות המוקדמות של אחר-הצוהריים, החלו ההפצצות מהאוויר על וָרְשָׁה שגרמו להרס רבעים שלמים, שריפות ענק, ניתוק ממקורות מים, חשמל ומזון. במשך 27 ימים הייתה העיר נצורה ובנות הִימֶלְבּלָאוּ עברו תלאות רבות כשהן מתגלגלות מבית שרוף לבית הרוס וממרתף למרתף עד כניעת וָרְשָׁה לגרמנים בסוף ספטמבר 39 . מיד לאחר הכניעה, חיפשו דרכים לחזור לקְרָקוֹב והצליחו לעשות זאת בדרך לא דרך. עו'ד הִימֶלְבּלָאוּ חיכה לשווא לצו הגיוס שלא הגיע, מהצבא הפולני הקורס ועם פלישת הגרמנים לקְרָקוֹב, הספיק לברוח מזרחה ללְבוּב Lwow שבחסות הרוסים.
משחזרו האם והבנות מוָרְשָׁה לביתן בקְרָקוֹב באוקטובר 39, מצאו אותו נעול, סגור וחתום עם שלט בגרמנית:
הדירה מוחרמת הכניסה ליהודים אסורה.
מרגע זה, אִירְקָה בת השש עשרה, נטלה פיקוד על התנהלות המשפחה מתוך החלטה נחושה ואמיצה, שלא להיכנע לגורל היהודי ולנסות להינצל בכל דרך אפשרית. שוער הבניין הרשה להן להיכנס לביתן לכמה דקות ולקחת משם חפצים ככל שיוכלו בזמן קצוב זה. הן הוציאו דברי ערך ויצאו, כשהן מתקנות אחריהן את השלט בגרמנית, כאילו איש לא נכנס לדירה.
כפתרון ראשון, הלכו להתגורר אצל קרובי משפחה בקְרָקוֹב אולם בתוך המתח הגדול, איש לא רצה להעמיס על ראשו קרובי משפחה חסרי בית.
האכזבה מיחסם של שארי הבשר הולידה החלטה בינואר 1940, שלא להיות תלויות בחסדי קרובים בעיר, לצאת מקְרָקוֹב ולעבור לעיירה קְשֶׁשׁוֹבִיצֶה Krzeszowiceמערבית לקְרָקוֹב (אף היא תחת שלטון הגֶנֶרָלְגוֹבֵרְנֶמֶן) שם חיו מכרים של המשפחה מתקופת החופשות בזָקוֹפָּנֶה Zakopane.
קְשֶׁשׁוֹבִיצֶה לא הייתה זרה לאִירְקָה, היא הכירה את העיירה מביקוריה התכופים בביתה של מָרֶלָה בָּכְנֵר, חברתה האהובה ללימודים בגימנסיה והיא שכרה שם דירה והחלה לעבוד בגן-ירק ובהמשך, ביחד עם הֶלָה, כמבשלות במְיֵינְקִינְיָה (Miękinia) - מחנה כפייה לגברים צעירים יהודים מפליטי זְבּוֹנְשִׁין Zbąszyń, עד שילוחם של גברים אלה אל הלא נודע באביב 1940.
בתקופה זו, הוכרזה קְשֶׁשׁוֹבִיצֶה כ'יוּדֵנְרַיְין' ורוב יהודיה למעט מספר משפחות, עזבו את העיר בהן גם משפחת בָּכְנֵר. הָנְס פְרָנְק מושל הגֶנֶרָלְגוֹבֵרְנֶמֶן, נהג לבלות את חופשותיו בעיירה בארמונו של הגרף פּוֹטוֹצְקִי והכריז על קְשֶׁשׁוֹבִיצֶה כ 'יוּדֵנְרַיְין' כדי שהיהודים לא יזהמו את סביבתו.
עבודתן של בנות הִימֶלְבּלָאוּ במחנה הכפייה, אפשרה להן קבלת רשיון עבודה והשארות בעיירה עד יוני 1942, מועד גרושם של אחרוני היהודים באזור, לסְקָבִינָה Skawina.

להלן 9 תחנות הדרכה אפשריות המבוססות על סיפורה של אִירֶנָה. לכל תחנה מוצע "תסריט" הכולל גם הצעות לשימוש בתמונות או חומרי הדרכה אחרים, ושילובה של קבוצת הדרכה על "ציר הסיפור" במקומות שונים.
אלו הצעות בלבד, וניתן להשתמש בהן ולשכללן כראות עיני המדריך.
הערה: בכל מקרה של דיאלוגים – יכין המדריך את הטקסט עם התלמידים ערב לפני ההדרכה.
כמו כן, חשוב מאוד לשמור על "מתח של סיפור כ"מתח" ולהקפיד על לו'ז.
הזמן מחושב כך שהסיפור המהווה "ציר הדרכה" ישאיר בכל פעם, טעם של עוד...

השינוי לזהות ארית

תחנות הדרכה מוצעות: 1. בשיחת ערב במלון
2. ליד כנסיה/כנסיית מָרִיָה בכיכר הסוּקֶנִיצֶה בשעת סיור רגלי בשבת.
לו'ז: 15 דקות

רקע
לאחר שמשפחת הִימֶלְבּלָאוּ עזבה את ביתה, אִירְקָה הצליחה להעביר חפצים שונים למכרים פולנים בקְרָקוֹב וכך עברו הפסנתר ותווי הנגינה שלה לבית משפחת וְלָדִיסְלָב בְּזְדִיל (Bzdyl ) בשכונת פְּרַאדְנִיק צֶ'רְווֹנִי (Pradnik Czerwony), שוער בניין המשרדים שבו שכנה לשכתו של עו'ד הִימֶלְבּלָאוּ. מדי פעם, לפחות פעמיים בחודש, כאשר גברו געגועיה של אִירְקָה לנגינה בפסנתרה האהוב ולטעם של פעם, הגיעה לבית משפחת בְּזְדִיל, להתבודד ולנגן.
אם המשפחה יוֹאַנְנָה בְּזְדִיל, אפשרה לה לעשות זאת בלב חפץ, מתוך כבוד ואהבה להִימֶלְבּלָאוּ ומשפחתו. היא הייתה אישה פולניה פשוטה, קשת יום והגונה מאוד וכך גם בעלה והייתה בערך בגילה של אֶרְנָה – אימה של אִירְקָה.
משפחת הִימֶלְבּלָאוּ השתדלה, עד כמה שזה היה תלוי בה, להתרחק מן הסממנים של הגורל היהודי כלומר, לא להיכנס לגטו ולא לענוד טלאי צהוב או סרט לבן עם מגן דוד.
באביב 1942, החריפו ותכפו הרדיפות וההתעללות ביהודי קְרָקוֹב וסביבותיה, בכל פעם צץ במוחם של הגרמנים ועוזריהם, רעיון חדש כיצד להשמיד יהודים פיזית ומוראלית. אישורי תעודות העבודה שקיבלו בנות הִימֶלְבּלָאוּ בזמן עבודתן במחנה הכפייה במְיֵינְקִינְיָה (Miękinia ), לא הוארכו יותר, ואִירֶנָה הסיקה מכל האירועים הקשים שראתה, כי את משפחתה ניתן יהיה אולי להציל, רק בניירות ארים מזויפים.

מדריך
באחד הביקורים באביב 1942, התפתחה שיחה בין אִירְקָה ליוֹאַנְנָה וכבדרך אגב אִירְקָה שואלת:
"פָאנִי בְּזְדִיל, את הרי מכירה את משפחתי מאז שנולדתי, האם גם מָרִישָׁה (בת גילה של אִירְקָה) נולדה בקְרָקוֹב כמוני?"

תלמידה
"כן, היא נולדה בקְרָקוֹב".

מדריך
"אם היא נולדה בקְרָקוֹב, ודאי גם הוטבלה בקְרָקוֹב?"

תלמידה
"את בודאי מכירה את הכנסייה המפוארת הזאת בכיכר גְלוֹבְנִי - כנסיית סַנְטָה מָרִיָה.
אני נולדתי בגְרָבּיֶה (Grabie) כפר קטן לא רחוק מקְרָקוֹב".

מדריך
"היכן הכפר? מעולם לא שמעתי עליו!"
תלמידה
"זה כפר קטן. יש בו בסך הכל עשרים בתים".
מדריך
"ואיך הכרת את בעלך?"

תלמידה
"גם הוא לא נולד בקְרָקוֹב. הוא נולד בכפר סמוך לגְרָבִּיֶה, שם גם התחתנו".
מדריך
"זה ממש מעניין איך הגעתם אחת לשני ואחר כך לקְרָקוֹב".
תלמידה
"להגיע לקְרָקוֹב זו לא בעיה בכלל, כי הרכבת הגיעה עד לגְרָבִּיֶה. מהכפר של בעלי היה יותר מסובך, כי הנוסעים היו צריכים ללכת כמה קילומטרים טובים עד לתחנת הרכבת".
מדריך
השיחה נמשכת ובראשה של אִירְקָה מתבשל הרעיון להשיג תעודת אמיתיות ולא מזויפות.
זה ממש בהישג ידה. היא נזקקת להרבה יצירתיות ולא מעט חוצפה כדי להשיגן וגם לנסוע קילומטרים רבים ברכבות ובהליכה רגלית. שום דבר לא עוצר בעדה כדי להציל את חייה וחיי משפחתה.
צעד ראשון בהשגת התעודות היה לקבל את תעודת הלידה ע'ש מָרִיָה בְּזְדִיל בת גילה של אִירְקָה בכנסיית סַנְטָה מָרִיָה שבמרכז קְרָקוֹב.

אִירְקָה בת ה –18, הגיעה לכנסייה ובפעם ראשונה בחייה נכנסה פנימה למשרד (זָכְּרִיסְטִיָה) כומר הכנסייה. במשרד היה הפקיד, עוזרו של הכומר והיא, במבט תמים וחיוך מבויש, קדה וברכה: "יבורך שמם הקדוש של ישו ומריה" ואחר שאלה את הפקיד:
" לפני 18 שנה הוטבלתי כאן בכנסיה הקדושה הזאת, ואני זקוקה לתעודת הלידה שלי. יאמר לי בבקשה כבודו, כיצד אוכל לקבל אותה? "
תלמיד
"בשביל מה את צריכה את תעודת הלידה? הרי אנשים לא מסתובבים עם תעודות לידה?"

תלמידה
"סבא רבא שלי נפטר, ובמשפחה התעוררו בעיות ירושה קשות, אימא מבקשת שאביא את תעודות הלידה, מאחר וגם אנו, הילדים, בין היורשים. אני ממש לא מבינה בכל הסכסוך המלוכלך הזה ובמה מדובר, אבל אימא בקשה ולכן אני כאן!"

תלמיד
"תואיל בבקשה גברתי הצעירה לומר לי את תאריך לידתה?"
תלמידה
"התאריך הוא ה – 14.4.1923".

מדריך

אִירְקָה ענתה בביטחון, והראתה לפקיד את תעודת ההנחה לנסיעה בחשמלית ע'ש מָרִיָה בְּזְדִיל. זו הייתה תעודה שאותה קיבלה ממָרִיָה עצמה, וניתנה לתלמידי בתי הספר ע'י עיריית קְרָקוֹב. מלבד שם התלמיד, היה כתוב גם תאריך הלידה. הפקיד רשם והורה לאִירְקָה להגיע כעבור יומיים, משום שרק הכומר עצמו, רשאי לתת אותה והיום הוא איננו. אִירְקָה שאלה כמה עליה לשלם והוא אמר לה סכום סמלי.
כעבור יומיים, הגיעה בשנית לכנסייה וניגשה בחיוך מבויש אל הפקיד שהכניס אותה מייד ללשכת הכומר (בהירארכית הכנסייה דרגתו הייתה פְּרוֹבּוּש – דרגה גבוהה משל כומר). אִירְקָה נכנסה, נישקה את ידו, קדה ומלמלה: "יבורך שמם הקדוש של ישו ומָרִיָה " והפְּרוֹבּוּש שם את ידו על ראשה וברכה. התעודה כבר הייתה מוכנה על שולחנו והוא החתים אותה ולפני שמסר לה, שאל: "האם גבירתי הצעירה מלאה חובתה לישו ושילמה את אגרת מסירת התעודה?"
"עדיין לא שילמתי כי לא התבקשתי לעשות זאת" ענתה אִירְקָה. הפְּרוֹבּוּש נתן לה קופסה והיא שלשלה לתוכה את הסכום הנדרש.
התעודה בידיה!!! בתחושת הקלה נשקה לידו של הפְּרוֹבּוּש, קדה ויצאה בחיוך מבויש החוצה. מבצע הוצאת תעודת הלידה הראשונה ע'ש מָרִיָה בְּזְדִיל מכנסיית סנטה מָרִיָה, עבר בקלות, אפשר להמשיך ולדאוג לכל משפחת הִימֶלְבּלָאוּ.
אִירְקָה קנתה מפה של קְרָקוֹב וסביבותיה, וחיפשה בה לאורך מסילת הרכבת, את גְרָבִּיֶה ( Grabie), כפר הולדתה של אם המשפחה יוֹאַנְנָה בְּזְדִיל ומשמצאה, המשיכה לחפש את כפר הולדתו של האב, וְלָדִיסְלָב בְּזְדִיל. לאחר שזיהתה את מיקום הכפרים, הלכה לתחנת הרכבת, רכשה כרטיס נסיעה לבוקר שלמחרת לכפר הראשון ונשארה ללון בתחנה.
למחרת שרר מזג אוויר אביבי, נעים ונוח והיא נסעה עד לתחנה הסמוכה לכפר. הרכבת עצרה ואִירְקָה המשיכה ברגל עוד כמה קילומטרים לתוך הכפר עצמו.
זה היה כפר קטן ובו כעשרים בתים וכנסייה בולטת בשטח. ביתו של הכומר ולשכתו צמודים בדרך כלל לכנסיה כך שלא הייתה שום בעיה לאתרו.
אִירְקָה דפקה בדלת ומשנשמעה תשובה חיובית, נכנסה, קדה קידה, נישקה את ידו של הכומר ובחיוך מבויש חזרה על הטכס שביצעה בכנסיית סָנְטָה מָרִיָה: "יבורך שמם הקדוש של ישו ומריה". כאן לא היה פקיד והכומר לבדו עשה את כל העבודה. היא פנתה אליו: "הוד מעלתו הכומר, אמי גב' יוֹאַנְנָה בְּזְדִיל, שלחה אותי לבקש מהוד מעלתו את תעודת הלידה שלה" והיא חזרה על "סיפור בעיות הירושה המסריחות" שהתעוררו במשפחה, שבגללן אימה נזקקת לתעודת הלידה. אמנם היא מתביישת מאוד לספר לו על הבעיות האלו שנחתו על משפ' בְּזְדִיל, המשפחה לא אשמה בבעיות, היורשים האחרים דורשים ולכן אין להם ברירה. היא מסרה לכומר את שמה הפרטי ושם משפחתה הקודם של גב' בְּזְדִיל, (פרטים שהיו ידועים לה מתוך שיחותיה עם גב' יוֹאַנְנָה בְּזְדִיל). היא לא רצתה למתוח את החבל יתר על המידה, ולכן לא שאלה על תאריך לידתה של בְּזְדִיל. הכומר דפדף בספרי רישום האוכלוסייה של הכפר, ספרים גדולים הרשומים בכתב יד צפוף, עד שמצא את תאריך הלידה המבוקש ומסר לאִירְקָה בלי שום בעיה, את תעודת הלידה. את פרטי המסירה, רשם בספר הקהילה בעט ציפורן טבולה בדיו מתוך קסת ואִירְקָה שילמה לכומר סכום כסף.
כשבידיה תעודת הלידה של יוֹאַנְנָה בְּזְדִיל, המשיכה אִירְקָה בדרכה לכפר השכן, כדי לקבל את תעודת לידתו של "אבא" על שם וְלָדִיסְלָב בְּזְדִיל.
הכפר היה מרוחק כ - 10 ק'מ מהכפר הראשון ולא הייתה שום תחבורה מסודרת לשם, רק הליכה ברגל. היא חישבה את הזמן העומד לרשותה עד לתחילת העוצר בשעה 20:00 בקְרָקוֹב, ומצאה שתספיק להגיע לכפר, להסדיר את קבלת התעודה ולחזור לקְרָקוֹב עוד טרם תחילת העוצר. היא הגיעה ללשכתו של הכומר הסמוך לכנסייה, חזרה על כל שלבי הטכס שביצעה בשתי הכנסיות הקודמות ובקשה ממנו את תעודת הלידה של אבא, וְלָדִיסְלָב בְּזְדִיל.
תלמידה
"הוד מעלתו הכומר! אני תלמידה חרוצה ומסורה מאוד ללימודים. לקחתי יום חופש מבית הספר, משום שאימא בקשה ממני במיוחד להביא את התעודה ואני לא יכולה להעדר יום נוסף. אודה לו מאוד אם ייתן לי את התעודה עכשיו. הדרך מקרקוב ארוכה וקשה לי מאוד לבוא פעם נוספת" .

תלמיד
"אלך לקראתך גברתי הצעירה ותקבלי את התעודה מיד"

מדריך
הכומר ביקש כתשלום, סכום כסף כפול מסכום הכסף ששלמה בכפר הקודם.
זה היה עדיין בגדר אפשרויותיה של אִירְקָה. היא שילמה וקבלה את התעודה.
כשיצאה מביתו של הכומר, לבה התרונן. היא חשה שצמחו לה כנפיים והיא עפה. החזרה לקְרָקוֹב הייתה רובה בהליכה וחלקה בכרכרה עמוסת ירקות. בקרבת קְרָקוֹב הוריד אותה האיכר מפחד העוצר המתקרב, והיא גמאה את הקילומטרים הספורים ברגל עד ל"מלון" שלה על ספסלי תחנת הרכבת.
כעבור יומיים בשעות הצוהריים המוקדמות , שבה אִירְקָה לבקר בבית משפחת בְּזְדִיל – בלי שידעו כמובן כי הפכה אותם ל"הוריה".
למשפחת בְּזְדִיל, הייתה בת נוספת, נשואה, יָנִינָה קָזְ'ימְיֶרָה או בלשון חיבה יָנֶצְ'קָה, אותה אִירְקָה לא ראתה מעולם. יָנֶצְ'קָה הייתה מבוגרת בעשר שנים מהלנה הִימֶלְבְּלָאוּ אחותה הבכירה, והמטרה הייתה להשיג את תעודת הלידה ותעודת הנישואין שלה.
אִירְקָה הביאה לבית בְּזְדִיל חבילת ממתקים גדולה. נישקה את גב' בְּזְדִיל, הושיטה לה את הממתקים והן התיישבו לשוחח. יוֹאַנְנָה החלה להתלונן בפניה על מר גורלה. על העוני בו שרויה המשפחה והקושי להשיג מצרכי מזון ואִירְקָה, מתוך הזדהות עם תלונותיה אמרה: " מדוע שיָנֶצְ'קָה בתך הגדולה הגרה בכפר לא תסייע לכם?"

תלמידה
"יָנֶצְ'קָה לא גרה בכפר, היא גרה בקצה קרקוב ואין לה משק!"
מדריך
"אין לה משק? הייתי בטוחה שיש לה משק, בעל וילדים".
תלמידה
"לא, אין לה ילדים. היא לא יכולה ללדת ובעלה שתיין ולא יוצלח. לא, הם לא יכולים לעזור לנו".
מדריך
"אם היא נשואה אז מה שמה החדש?" שאלה אִירְקָה ואימא בְּזְדִיל אמרה את שם משפחת בעלה של בתה יָנִינָה. "היכן היא נולדה?" המשיכה אִירְקָה בהזדהותה עם מצוקותיה של יוֹאַנְנָה.
תלמידה
"היא נולדה בכפר של בעלי".
מדריך
"לעזאזל, למה לא סיפרת לי את זה קודם" חשבה אִירְקָה בליבה כשהיא מעמידה פנים שלוות ומתעניינות. "מדוע היא לא מתגרשת אם היא כל כך אומללה? מדוע היא ממשיכה לגור עם בעלה, היא אישה צעירה ויכולה לפרוש כנפיים?" שאלה אִירְקָה כאילו שאינה יודעת שאין גירושים אצל קתולים, במטרה לקבל אינפורמציה היכן נישאו.
תלמידה
"לא היא לא יכולה להתגרש כי בעלה לא ייתן לה גט. גם הכומר לא ייתן לה להתגרש!"
מדריך
"מי הכומר שהשיא אותה, היכן הם התחתנו?"
תלמידה
"בכנסיית 'הרוח הקדושה' אצל הכומר מָצְ'לֵבְסְקִי".

מדריך
"והיכן התחתנתם? האם זה היה באותה הכנסייה?"

תלמידה
"נישאנו בכפר הולדתו של בעלי".

מדריך
עכשיו, כברשותה של אִירְקָה נמצאים כל הנתונים הדרושים, יכלה להשלים את מלאכת השגת תעודות משפחת בְּזְדִיל.
היא נפרדה מפאני יוֹאַנְנָה בְּזְדִיל ובקשה שתרשה לה ללון בביתם, מאוחר בלילה. היה לה צורך עז להתרחץ ולהתרענן אחרי לילות שינה טרופים בתחנת הרכבת. גב' בְּזְדִיל אמרה ברצון רב: "אין שום בעיה, את תמיד מוזמנת אלינו".
אִירְקָה נסעה לכנסייה שבה התחתנה יָנֶצְ'קָה, הראתה את תעודות הלידה של "ההורים" וקיבלה את תעודת הנישואין של "אחותה" יָנִינָה, באותו אופן שבו קיבלה את התעודות בפעמים הקודמות. משם נסעה לכפר של "אבא" בְּזְדִיל כדי לקבל את תעודת לידתה של יָנֶצְ'קָה ותעודת הנישואין של "ההורים". כשנכנסה שנית אל אותו הכומר לבקש את תעודת הלידה, התנצלה בפניו על שהיא מטרידה אותו: "יסלח לי הוד רוממותו, אני לא יודעת מה קרה לי. פחדתי להפסיד לימודים, עד ששכחתי לבקש מכבודו את התעודה של אחותי ותעודת הנישואין של הורי!" .
תלמיד
"אין דבר גברתי הצעירה,דברים כאלה קורים. מיד תקבלי את התעודות ותוכלי לחזור לבית הספר כדי שלא תפסידי יותר לימודים".
מדריך
אִירְקָה קבלה את כל התעודות הדרושות כדי להחליף את זהות משפחת הִימֶלְבְּלָאוּ בזהות משפחת בְּזְדִיל.
"אם זה כל כך פשוט, מדוע יהודים אחרים לא עושים בדיוק אותו הדבר?" שאלה את עצמה.
לאחר המלחמה, אִירְקָה שאלה אנשים, למה לא השיגו גם הם תעודות אמיתיות אלא קנו תעודות מזויפות בכסף מלא?
איש לא עשה זאת כמוה.


דיוני דילמות:
האם באמת כל אחד יכול היה לפעול בדרך זאת?
האם היו לאִירֶנָה יתרונות שלא היו לאחרים?
האם מישהו בקבוצה מכיר סיפורים כאלה מקרובי משפחתו?
מה דעתכם על יחסי יהודים-פולנים?

[1] גברת (בפולנית).

הבריחה מבֶּלְזֶ'ץ

מיקום תחנות ההדרכה המוצעות: ליד בית המרקחת של פָּנְקֵבִיץְ'/ באחת הסמטאות של גטו קְרָקוֹב/ בֶּלְזֶ'ץ.
לו'ז: 15 דקות
המקום: להתחיל כ – 50 מ' מבית המרקחת ואח'כ להתקדם לכיוון בית המרקחת. (מצורפים חומרי הדרכה)

מדריך
במרץ 1941, הוקם גטו קְרָקוֹב בשכונת פּוֹדְגוֹזֶ'ה Podgórze ורבים מחבריה של אִירְקָה עברו אליו עם משפחותיהם ביניהם, משפחת בָּכְנֵר שעברה לאחר גרושם מקְשֶׁשׁוֹבִיצֶה לזִ'ילוֹנְקִי (Zielonki).
אֶרְנָה הִימֶלְבְּלָאוּ ובנותיה, המשיכו להתגורר בקְשֶׁשׁוֹבִיצֶה ואִירְקָה התגעגעה לחבריה, במיוחד למָרִילָה בָּכְנֵר, ידידתה מהכיתה בגימנסיה העברית. פעם נהגו לבלות ביחד בביתה של מָרִילָה בקְשֶׁשׁוֹבִיצֶה ועתה הן כבר בנות תשע עשרה, מָרֶלָה מתגוררת בגטו קְרָקוֹב ואִירְקָה חשה בודדה, מתראה רק עם אימה ואחותה החיות כפולניות בעיירה. פעמים רבות כשהגעגועים מתגברים עליה, היא נוסעת לקְרָקוֹב למכור דברי ערך למחייתן ונכנסת לגטו כפולניה בדרכים מיוחדות לה, בחוצפה ובתושייה רבה.

משפחת בָּכְנֵר התגוררה בגטו קְרָקוֹב בדירת שני חדרים בקומה השנייה של בית דירות ברחוב לִימָנוֹבְסְקִייֶגוֹ. בשני חדרים אלה התגוררו: האב יוֹאֶל בן 48, האם רֶגִינָה בת 45, סבא, סבתא, הבן הבכור דוֹלֶק (דוד) בָּכְנֵר מרפא שיניים בן 25 ואשתו הטרייה, אביה ואמה, סבה וסבתה, מָלָה (מלכה) בָּכְנֵר בת 21 הבת האמצעית ומָרֶלָה בָּכְנֵר בת 19, בת כתתה של אִירְקָה. סה'כ 13 נפשות.

ב 1.6.42, אִירְקָה מגיעה לביקור בגטו וכדרכה, נשאה עמה סל מזון עמוס בפירות אָגְרֶסְט , להכנת ריבה. הכנסת מזון לגטו אסורה, אך עדיף שיוחרם המזון ותותר לה הכניסה. מתנהגת כפולניה תמימה, היא מגיעה לשער הגטו (ברחוב Na Zjezdzie פינת Kacik בקרבת ככר זְגוֹדִי) ומתחילה להיכנס דרכו. השומר עוצר אותה: "גבירתי, את הניירות בבקשה!"
תלמידה
"אדוני, בגטו נמצא יהודי מלוכלך ומסריח שלווה כספים מאבי ועכשיו כשהוא בגטו, הוא חושב שיתחמק מהחוב, אני חייבת להיכנס ולקחת את הכסף!"
מדריך
כך אמרה לו בחוצפה ונופפה בידה את התעודה לנסיעה בחשמלית ע'ש מָרִיָה בְּזְדִיל. (בת השוער של בניין המשרדים ברחוב גְרוֹדְסְקָה, בו שכנה לשכתו של עו'ד הִימֶלְבְּלָאוּ).
הטריק הזה עבד כמה פעמים בעבר כך גם עתה, והשומר נתן לה להיכנס בלי לבדוק אפילו את התעודה.
במהלך היום, אִירְקָה ביקרה גם את דודה מָאוֹרִיצְיוֹ אוֹבֶּרְסְפֶלְד, שגר עם אשתו ושלושת ילדיו בגטו, ברחוב רָנְקֶבְקִי 22. הדוד היה חסר מנוחה והזהיר אותה:
תלמיד
"אִירְקָה, יש שמועות מהיוּדֶנְרָט שהלילה יבואו לבדוק מסמכים וכל מי שאין לו תעודות, ישלח מזרחה. לך הרי אין תעודות לכן את חייבת לצאת מייד ולברוח מכאן!"
מדריך
לאִירְקָה עדיין לא היה קן-קָרְטֶה (להעביר בין התלמידים את צילום הקן-קָרְטֶה )– תעודת עבודה פולנית/ תעודה לחיים ובלי תעודה כזאת, היא תיתפס ותשלח לגורלה.
השעה הייתה קרובה לשעת תחילת העוצר ב – 20:00 ובדרכה למרתף, עלתה עוד לומר שלום למָרֶלָה בָּכְנֵר.
שלום קצר וחיבוקים: "מָרֶלָה יקירתי, ניפגש בשבוע הבא ואז נוכל לשוחח.
אני רצה מהר לפני תחילת העוצר ב 20:00 ", נפרדה אִירְקָה ממָרֶלָה.
{מקום המילוט שלה מן הגטו, היה ברחוב וִיטָה סְטְבוֹזָ'ה 27 (Vita Stwosza ) באחד הבתים הצמודים לחומת הגטו, בבניין שבו גרה אִירֶנָה, חברה נוספת של אִירְקָה. דלתו פנתה לתוך הגטו וחלונו לצד הארי אל מחוץ לחומה. המרתף שימש כמאגר פחם לימי החורף ושימש עבור אִירְקָה, כמעבר אל תוך הגטו וממנו החוצה. אִירְקָה הכינה לעצמה חבילת סמרטוטים בפינת המרתף ולבשה אותם כדי שלא תתלכלך כשהיא עוברת דרך ערמות הפחם, כך היה גם הפעם}.
לאחר שיצאה מהגטו, הלכה לתחנת הרכבת, רכשה כרטיס נסיעה לקְשֶׁשׁוֹבִיצֶה Krzeszowice לרכבת היוצאת בבוקר שלמחרת, ה – 2.6.42 ונשארה לישון על ספסלי התחנה.
(בנקודה זאת, זזים עם הקבוצה לכיוון בית המרקחת – זמן לשאלות ולהסברים על הגטו)
מדריך ממשיך
כעבור ארבעה ימים, אִירְקָה שבה לקְרָקוֹב וצעדה ברחוב דְלוּגָה (Długa) .
ההליכה ברחוב הייתה תמיד כרוכה בזהירות מרובה ובמבטים סמויים לכל עבר.
אסור היה שמישהו ירגיש במבטים המתרוצצים האלה, מבטים של כלב מוכה,כמו שבנות הִימֶלְבְּלָאוּ נהגו לומר:
"עיניים של גטו" – עיניים עצובות, מוכות, מחשידות.
עיניים של יהודי המזמין צרות על עצמו.
פתאום היא רואה ברחוב מישהו מוכר. "האם זה דוֹלֶק בָּכְנֵר?" חשבה לעצמה.
"לא יכול להיות, זה איש זקן, נראה כמו מטורף, לא זה לא דוֹלֶק.
הרי ראיתי את דוֹלֶק לפני שבועיים בגטו כשטיפל בשיניים שלי! הרי דוֹלֶק בן 24 וזה איש זקן"
אולם ככל שהתקרבה אל האיש, נוכחה לדעת שזהו אכן דוֹלֶק.
תלמידה
"דוֹלֶק מה אתך? איך אתה מגיע לכאן?" ( אמרה בלחש שאיש לא ישמע)
תלמיד
דוֹלֶק לא הגיב, כאילו לא ראה ולא שמע, פתאום לחש:
"בואי בעוד 15 דקות לצלמנייה ברחוב סְלָבְקוֹבְסְקָה 27 ( Slawkowska ), היא שייכת לידיד שלי,
אהיה שם!".
מדריך
אִירְקָה המשיכה בדרכה ולאחר 15 דקות עמדה בפתח חנות הפוטו.
צלצלה בפעמון הכניסה, הדלת נפתחה והיא נכנסה ומי עומד מולה? שני קציני אס.אס.
חום עז פשט בגופה, לבה פעם בחוזקה ורגליה רעדו מפחד:
"האם דוֹלֶק טמן לי מלכודת, לאן אברח?" חשבה בלבה, אז ראתה כי השניים החזיקו בידיהם פילם לפיתוח והבינה שהגיעו לכאן לצורך ענייני צילום.
נרגעה ואז צלצול נוסף בדלת הכניסה ונכנס גרמני שלישי. "לאן דוֹלֶק הביא אותי? לאן אני בורחת?"
הרהרה כשראשה בודק אפשרויות של מילוט. באותה שניה, בעל הצלמנייה סימן לה בעדינות רבה ללכת לכיוון דלת משמאל.
אִירְקָה נעה לכיוון הדלת, פתחה אותה ונכנסה אל החדר לפיתוח תמונות.
חושך, אין איש, רק נורה אדומה דולקת יורדת מהתקרה, מתחתיה שולחן קטן ועליו קערת מים ובה תמונות בתהליך פיתוח.
"איפה דוֹלֶק?" חשבה כשהיא תרה בעיניה את החדר, אט, אט התרגלו עיניה לחושך והיא ראתה מישהו יושב ליד השולחן.
"זה בן אדם או מפלצת?" חשבה. זה גבר, ראשו אדום מהנורה האדומה ועיניו אדומות ומתרוצצות לכל עבר.
קול זר ולא מוכר ותנועות הגוף אינן של דוֹלֶק שהכירה.
האיש מרטיב כל הזמן את שפתיו במים מתוך קערת הפיתוח.
בו ברגע, הבינה אִירְקָה שזה דוֹלֶק.

תלמידה
דוֹלֶק למה אתה מתנהג ככה? אתה מפחיד אותי! איפה כל המשפחה? מה שלומם?
תלמיד
"שבי! " הוא פקד עליה והצביע על כסא בקרבתו.
"אין לנו זמן! יש לי מידע, הקשיבי לי היטב!
ביום שלישי ה –42. 2.6. העלו אותנו, את כל המשפחה עם אלפים נוספים על קרונות של בהמות.נסענו במשך שעות. חוץ ממני היינו סבא, סבתא, אבא, אימא, מָלָה, מָרֶלָה, אשתי, אביה ואימה, סבה וסבתה.
ילדים בכו וצעקו והמצב הסניטרי בקרון היה זוועה.
אנשים עשו את הצרכים בעמידה ועמדו בתוך צואה ושתן.
לא היה אוויר, רק חלון קטן למעלה. אנשים ממש חנקו אחד את השני כדי לנשום.
סבי ואימא של אשתי מתו במהלך הנסיעה מחנק.
כשהרכבת עצרה, עלו אחד על כתפי חברו כדי לראות היכן אנחנו. ראינו תחנת רכבת עליה כתוב בֶּלְזֶ'ץ Bełzec!"
תלמידה
"דוֹלֶק השתגעת? אתה ממציא את הסיפורים האלה? איפה כל המשפחה?
לא שמעתי אף פעם על בֶּלְזֶ'ץ Bełzec. יש עיירה בשם בֶּעלְז, בטח אתה מתכוון אליה!"
תלמיד
"אִירְקָה, הקשיבי היטב לסיפור, כל מילה אמת. יש לך תפקיד ולכן אני מספר לך!
הרכבת עצרה באמצע המסילה בשדה פתוח. כשפתחו את דלתות הקרון, נפלו חלק מן האנשים מעולפים מן הסרחון.
בחוץ עמדו אנשי אס.א.ס עם נשק, הוציאו את כולם מהקרון וצרחו עליהם:
"שְׁנֶל, שְׁנֶל (מהר, מהר בגרמנית) פְּרֶנְטוֹ, פְּרֶנְטוֹ" (מהר, מהר בפולנית).
מי שלא היה מסוגל ללכת ירו בו במקום. ילדים בכו וצעקו "אבא, אימא".
הריצו את האנשים לתעלות עמוקות שהיו חפורות זה מכבר והעמידו את האנשים מעליהן.
סבתא התקשתה בהליכה, ניסיתי לעזור לה ואז תפס אותי גרמני ומשך אותי אחורנית.
כך עשו לעוד צעירים כמוני שהגיעו ברכבת.
ואז ירו במכונות ירייה (ודולק מראה בידיו את פעולת מכונת הירייה ) וקצרו את כל העומדים והם נפלו מתים לתוך התעלות.
כשהגרמנים היו בטוחים שכולם מתו, פקדו עלינו לכסות את הגופות בבורות בסיד, שהיה מוכן בצד.
ראיתי את כל בני משפחתי נרצחים וכיסיתי אותם בסיד.
אז הבנתי, שבעוד זמן קצר זה יהיה גורלי, והחלטתי לנסות לברוח.
עוד בתקופת הגטו, החבאתי זהב שנועד לטיפול בשיניים בעקבי הנעליים שלי לעת צרה.
כך עשה גם אבי שכעת, שכב מת והזהב בתוך נעליו בבור.
ממול ראיתי צריף ששימש כנראה למטבח עבור הגרמנים, וטבחית פולניה יוצאת ונכנסת לתוכו.
בתוך כל הבלגן הצלחתי להתגנב אל הצריף, ואמרתי לפולניה:
"אם תעזרי לי לחיות, אני יכול לסדר אותך מבחינה כלכלית לכל ימי חייך. אם אמות, לא יהיה לך כלום!"
"איך? מה אתה יכול לתת לי?" שאלה אותי הפולנייה.
"בעקבי נעליי יש זהב, קחי את הנעליים ותני לי חיים!"
מדריך
דוֹלֶק היה בחור יפה ומשכנע והוא המשיך:
תלמיד
"הפולנייה אמרה: "לך תתחבא בתוך פח הזבל, עוד מעט יגיע אוטו לאסוף את הפח ואז אשפוך את האשפה מהפח יחד אתך למכונית, וכך תינצל".
נתתי לה את הנעליים ונשארתי יחף. התחבאתי בפח הזבל וכשהמכונית הגיעה, הפולנייה שפכה אותי פנימה עם אשפה שהסתירה אותי.
המכונית יצאה מבֶּלְזֶ'ץ Bełzec עד למקום מסוים, שם שפכה אותי ואת הזבל ביחד.
קמתי, נערתי מעצמי את האשפה, הלכתי יחף עד למסילת הברזל והצלחתי לעלות על הרכבת לקְרָקוֹב.
הגעתי לידידי כאן בצלמנייה, שעזר לי להחליף בגדים ונתן לי נעליים".
תלמידה
"דוֹלֶק השתגעת? מאיפה המצאת את הסיפור הזה? זה לא יכול להיות!"
תלמיד
"זה הסיפור. הרכבות אינן יוצאות מזרחה לקחת את האנשים לעבודה בחקלאות כפי שפורסם, הן לוקחות את האנשים להשמדה!
האם התקבלו ידיעות וגלויות ממישהו שיצא ברכבות באָקְצְיָה?
לא התקבל דבר וזאת ההוכחה ולך יש תפקיד. גשי מיד לגטו והזהירי את האנשים כדי שידעו מה צפוי להם.
גשי אל הרוקח פָּנְקֶבִיץ' בבית המרקחת, הוא איש טוב ועוזר ליהודים, ספרי לו, הוא יקשיב לך!
בֶּלְזֶ'ץ היא מוות!"
מדריך
למרות שהחליטה כי כף רגלה לא תדרוך יותר בגטו מחשש שתיתפס, אִירְקָה נשבעה לדוֹלֶק שתעשה זאת, וכעבור עוד לילה של שינה טרופה בתחנת הרכבת, התגנבה לגטו.
היא שאלה אנשים היכן בית המרקחת, הגיעה אליו ונכנסה פנימה.
בית המרקחת המה מאדם. היא ניגשה אל אחד הלקוחות ושאלה:
"תסלח לי אדוני, מיהו פָּאן פָּנְקֶבִיץ'?"
"הנה גבירתי הצעירה, עומד שם מאחורי הדלפק" ענה לה האיש.
אִירְקָה, שבויה בהתרגשות ובשבועתה ל דוֹלֶק בָּכְנֵר, ניגשה אל פָּנְקֶבִיץ'.
תלמידה
"תסלח לי פָּאן פָּנְקֶבִיץ' האם תוכל להקדיש לי מזמנך כמה דקות?"
מדריך
פָּנְקֶבִיץ' חשב שהיא נזקקת לתרופה או לייעוץ רפואי, התפנה מעיסוקו:
תלמיד
"גבירתי הצעירה, במה אוכל לעזור לך?"
תלמידה
"האם נוכל להיכנס לרגע לחדר צדדי, אני צריכה לשוחח עמך בדחיפות!"
תלמיד
"אין לי זמן, אני עסוק מאוד, את רואה כמה אנשים כאן!"
מדריך
פָּנְקֶבִיץ' ענה לה בחוסר סבלנות אולם אִירְקָה לא הרפתה, והוא הכניס אותה לחדר המעבדה.
שם ספרה לו בשטף שידידה רופא השיניים דוֹלֶק בָּכְנֵר, נלקח עם כל משפחתו לבֶּלְזֶ'ץ ושם, תוך מספר שעות מאז שנלקחו מקְרָקוֹב, נרצחו כולם מלבדו.
דוֹלֶק ביקש ממנה והיא נשבעה לו, להעביר את המסר לגטו.
פָּנְקֶבִיץ' עצר אותה בשטף דיבורה, דחף אותה קלות במרפקה לכיוון דלת היציאה.
תלמיד
"אני דורש שתצאי מכאן עכשיו ומיד! אני לא מאמין לך ואת משחקת באש.
זהו מקום פרטי, בקושי נותנים לי להישאר כאן, אם יש לך מה לומר, גשי ליוּדֶנְרֶט וספרי להם!"
מדריך
השעה הייתה מאוחרת ושעת העוצר קרבה. אִירְקָה יצאה את הגטו דרך המרתף, הלכה לתחנת הרכבת, קנתה כרטיס לקְשֶׁשׁוֹבִיצֶה ושוב בלתה את הלילה על הספסל בתחנה, כפי שעשתה פעמים רבות.
למחרת, חזרה לגטו דרך מרתף הפחם והלכה ליוּדֶנְרֶט.
היא לא הכירה שם איש. עלתה לקומה השנייה, עברה לאורך החדרים עד שהגיעה לחדר שדלתו סגורה, אך מבפנים נשמעו קולות.
מונעת על ידי שבועתה לדוֹלֶק, דפקה על הדלת ומבלי לקבל תשובה, נכנסה פנימה.
בפנים ישבו שלושה גברים ואישה אחת חמורי סבר שעסקו ברישום.
תלמיד ( בקול רם ובכעס)
"מה את רוצה גברתי?"
תלמידה
"יש לי משהו חשוב מאוד לומר לכם!"
מדריך
אִירְקָה ספרה את סיפורו של דוֹלֶק.
תלמיד
"אין לנו זמן בשבילך, צאי מיד החוצה!"
מדריך
הם צעקו עליה בגסות, היא לא הרפתה ואז קמה האישה ממקומה, ירדה אל השומרים – האוּנְדְמֶנִים – העומדים בכניסה ליוּדֶנְרֶט, והזעיקה אותם לבוא ולגרש את האישה המתפרצת.
הם עלו לקומה השנייה, תפסו את אִירְקָה והחלו להכות אותה והיא תוך כדי בכי, המשיכה להתחצף ולצעוק עליהם:
"יהודים מסריחים, אל תגעו בי!"
"את לא יהודייה, איך נכנסת הנה?" והמשיכו להכותה.
"זה לא עסק שלכם!" ענתה להם בבכי וברחה.
הם לא רדפו אחריה. זו היית הפעם האחרונה שנכנסה לגטו קְרָקוֹב.
איש לא האמין לה!
(כאן נכנסים להדרכה בבית המרקחת מקס' 25 דק'. לאחר היציאה נשאלת השאלה)
מדריך
מה עלה בגורלו של דוֹלֶק בָּכְנֵר?
אִירְקָה לא פגשה יותר את דוֹלֶק. נודע לה שהתאושש, שינה את זהותו לפולני ובעזרת הידיד מהצלמנייה, רכש כמה מכונות לטיפול שיניים ושכר מקום למרפאת שינים באחת העיירות הסמוכות לקְרָקוֹב.
הוא התיידד מאוד עם אנשי העיירה ובילה אתם לאחר שעות העבודה. אחד מידידיו החדשים היה שוטר הכפר.
באחת מחופשות ימי הראשון, בלתה חבורת הידידים בצוותא, אכלו, שתו, השתכרו והצטלמו.
השוטר נסע לאחר מכן אל ארוסתו בצֶ'רְמָה (Czerma )עיירה שכנה, והראה לה את התמונות מהבילוי המשותף.
ארוסתו שנהגה לנסוע מצֶ'רְמָה לקְשֶׁשׁוֹבִיצֶה לצורך קניות, הביטה בתמונות ושאלה: "תַאדֶק אהובי, האם אתה מכיר את האיש הזה, כאן במרכז התמונה?"
"בודאי אַלוּשָׁה שלי, הוא רופא שיניים וידיד שלי, אנחנו מבלים הרבה ביחד!" ענה השוטר.
"אתה יודע עם מי אתה מבלה תַאדֶק? אני מכירה אותו, הוא יהודי. זה דוֹלֶק בָּכְנֵר מקְשֶׁשׁוֹבִיצֶה!" אמרה אַלוּשָׁה.
השוטר, חזר לעיירה, הלך מיד לגסטאפו וביחד עם כמה אנשי גסטאפו, הגיעו למרפאה של דוֹלֶק, ולקחו אותו אל סופו המר.
איש לא נותר ממשפחת בָּכְנֵר.

דיוני דילמות:
1. האם אִירְקָה כפולנייה הייתה צריכה להתעקש ולהזהיר את היהודים בגטו?
2. מדוע לא רצו לשמוע אותה? אם היו שומעים האם זה היה עוזר?

'מבחן' הגזע

מקום הדרכה: חלופות: אוטובוס/כניסה לאתר כהמשך ליום הקודם
לו'ז: 10 דק'

מדריך
למחרת החוויה הקשה ביוּדֶנְרָט, שם הזהירה, בשמו של דוֹלֶק בָּכְנֵר, מפני הצפוי בבְּלְזֶ'ץ, אִירְקָה חוזרת מקְרָקוֹב לקְשֶׁשׁוֹבִיצֶה ומספרת לאימה על גורל משפחת בָּכְנֵר: "זה מה שצפוי לנו אם לא נסתלק מכאן!".
אֶרְנָה הימלבלאו נאנחת: "מה לעשות? זה הגורל!".
אבל אִירְקָה אומרת בפסקנות : "אנחנו לא מקבלות את הגורל הזה, נתמודד עמו!"
עוברים כמה ימים, כבר סוף יוני 1942 ובכיכר בקְשֶׁשׁוֹבִיצֶה נתלו מודעות:

על כל היהודים להתייצב ברינק מחר בבוקר בשעה 06:00 עם מטען של 25 ק'ג לאדם!

נודע שכל האיכרים גויסו עם הסוסים והעגלות.
זהו! צריך לפעול במהירות. זה הזמן להשתמש בתעודות של משפחת בְּזְדִיל ובמסמכים של שכירת הדירות באוֹיְצוּב[1] Ojców ובמָקוֹב (Maków), לשנות זהות ולעבור דירה.
אֶרְנָה והֶלָה הִימֶלְבְּלָאוּ כלל לא ידעו על התעודות ומסמכי שכירת הדירות שאִירְקָה אגרה בעמל כה רב.
יוסף האב שהצליח לחזור מלְבוּב שבמזרח לקְרָקוֹב הכבושה, מצא מסתור בסְקָלָה ( Skała), בדירה השלישית שאִירְקָה שכרה עבור דודתה שלא הסכימה להיפרד מהגטו.
אִירְקָה מראה להן את המסמכים והאם מתנפלת על בתה בצעקות:
תלמידה 1 (האם)
"לא סבלנו מספיק עד עכשיו? מאיפה את מביאה לנו כל פעם את הרעיונות המוזרים שלך.
את מוליכה אותנו ביגון שאולה ואת תהיי המסמר האחרון בארון המתים שלנו!"
תלמידה 2 (הֶלָה)
"אימא, תקשיבי היטב לאִירוּשׁ ותעשי מה שהיא אומרת לך! אנחנו לא הולכות מחר לכיכר העיר עם כל היהודים!"
מדריך
הֶלוּשׁ חיזקה את דבריה של אחותה הצעירה.
אבל לא די במילים וצריך לעבור במהירות לדירה באוֹיְצוּב Ojców.
אִירְקָה הלכה לחפש איכר עם סוס ועגלה שאינו מגויס להובלת היהודים למחרת בבוקר.
זה לא היה פשוט אבל תמורת תשלום נאות, ועם סיפור הסוואה מתקבל על הדעת, מדוע הן, הפולניות, עוברות למקום אחר, מצאה אחד כזה.
הוא הגיע אל ביתן ואִירְקָה ספרה לבעל הבית שהן יוצאות לחופשת הקיץ.
העמיסו את החפצים ובמצב רוח טוב, נסעו והגיעו אל הבקתה השכורה ע'ש משפחת בְּזְדִיל באוֹיְצוּב Ojców.
גם פה ספרו לבעל הבקתה שבאו לחופשת הקיץ בלי אבא, כי הוא חייב להישאר בקְרָקוֹב לסדר עניינים.
לאחר שהתארגנו, אִירֶנָה חילקה להן את התעודות ומרגע זה, עליהן להיכנס לדמויות של משפחת בְּזְדִיל:
אֶרְנָה הִימֶלְבְּלָאוּ הופכת לגב' יוֹאַנְנָה בְּזְדִיל.
הֶלָה הִימֶלְבְּלָאוּ הופכת ליָנִינָה קָזְ'מְיֶרָה או בשם החיבה יָנֶצְ'קָה, יָנֶצְ'קוֹ, ואִירֶנָה הופכת למָרִיָה בְּזְדִיל הלא היא מָרִישָׁה או בשם חיבה, מָרִישׁוּ.
שם חדש פירושו חיים חדשים.
מעתה יש לכל אחת מהן הווה, עבר והיסטוריה אישית ומשפחתית חדשים.
אסור לטעות אפילו לשבריר של שניה, אפילו כשמדברים מתוך שינה או כשמתעוררים באמצע הלילה.
טעות אחת, בהיסח הדעת, תעלה להן בחייהן.
עברו יומיים, ובאוֹיְצוּב מסתובבות שמועות שבסְקָלָה, (העיירה שבה שוהה יוסף הִימֶלְבְּלָאוּ האב)
מתרחשת אקציה ואוספים את כל היהודים שנותרו בה.
יָנֶצְ'קָה (הֶלָה) אומרת: "אני הולכת לסְקָלָה להביא את אבא אלינו!" סְקָלָה נמצאת במרחק של כ 3 קילומטר מאוֹיְצוּב.
האם ומרישה שבדיוק חזרה הביתה מנסיעה ארוכה, צופות בחלון במתח רב לכיוון סְקָלָה ומחכות עד שיָנֶצְ'קָה תחזור עם אבא.
אסור שאף אחד יבחין במתח. כלפי חוץ הן משדרות מצב רוח מצוין ועניינים כרגיל.
הגיעה שעת הצוהריים ומָרִישָׁה רואה דרך החלון כי בדרך המובילה אליהם, מתקרב בחור על אופניים.
מגיע, דופק בדלת, נכנס ואומר:
"אני בא מסְקָלָה, יש בידי פתק, מבחורה היושבת שם במעצר,ואומרת שהיא לא יהודיה, שהיא הבת שלכן!"
הוא מושיט למָרִישָׁה את הפתק. בו כתוב:
"מָרִישׁוּ, בואי מיד לבית המעצר, הגרמנים והפולנים השתגעו ועצרו אותי.
הם לא מבינים שהם עומדים לשלם מחיר נורא על דמה של פולניה טהורה כמוני!".
הבחור, עובד המשטרה הכחולה[2] אומר:
"הייתה אקציה בסְקָלָה ותפסנו אותה מסתובבת באזור. היא טוענת שהיא לא יהודייה.
יש לה שרשרת עם צלב על הצוואר ויש לה תעודת לידה, אבל אנחנו לא מאמינים לה, ורוצים שמישהו מן המשפחה יגיע לתחנת המשטרה כדי לברר זאת".
מָרִישָׁה אומרת בביטחון: "אין בעיה, אני כבר יוצאת לשם!" והיא יוצאת מייד לדרך.
הדרך עוברת ביער שבקצהו נמצא בית העלמין היהודי.
מָרִישָׁה עוברת את היער, מגיעה לבית העלמין שלידו מוטלת ערמה עצומה של גוויות אדם.
לבה דופק במהירות מפחד למחזה שהיא רואה:
חלקן עדיין חיות וזזות ומתוכן צעקות וגניחות.
לא כולם מתים עדיין. כנראה יהודים שהומתו בזמן האקציה והושלכו כאן בערמה.
אין בכוחה לעזור. היא עוצמת עיניים בחוזקה, ממשיכה ללכת ומגיעה לתחנת משטרה בסְקָלָה.
כל הזעם והכאב על מה שראתה עכשיו בדרך, פורצים ממנה:
"מה אני שומעת? תפסתם את אחותי? בושה וחרפה! שחררו אותה מיד!"
בתחנה נמצאים שני שוטרים פולנים ושוטר גרמני דובר פולנית.
אִירְקָה – מָרִישָׁה יודעת גרמנית אבל יש לה כלל ברזל, להסתיר את זה.
היא רואה את אחותה ושתיהן עומדות במבחן זהות חמור.
עברו רק יומיים מאז שקבלו את הזהות החדשה, וההתרגשות עלולה לבלבל אותן, הן עשויות לקרוא אחת לשנייה בשמן האמיתי.
הלה – "יָנֶצְ'קָה" מתקרבת לאִירְקָה – " מָרִישָׁה ". היא נראית נורא.
מלוכלכת, לא מסורקת ואפה היהודי ארוך יותר מתמיד.
הן נופלות אחת בזרועות השנייה: "מָרִישׁוּ!" צועקת הלה – יָנֶצְ'קָה.
"יָנֶצְ'קוֹ!" צועקת אִירְקָה – מָרִישָׁה.
הן עמדו במבחן השמות.
היא מבחינה שכולם שתויים. כך נהוג בימי אקציה במשטרה הכחולה ובגסטאפו.
כדי לעמוד במשימה, כולם משתכרים.
מָרִישׁוּ פונה לשוטרים בצעקות:
"תראו מה עשיתם לבחורה המסכנה הזאת!"
הגרמני בודק את התעודות שלהן ואומר:
תלמיד
"אתן אומרות שאתן לא יהודיות, אם כך, תעברו אצלי את מבחן הגזע!
יש לי טבלה עם קריטריונים ואם הם יראו שאת פולניה, הכל בסדר ואם לא, סימן שאת יהודייה ושום דבר לא יעזור לך".
מדריך
לבה פועם בחוזקה. אסור להם להבין בשום פנים, שהיא מתרגשת.
הוא מבקש ממישהו שיביא לו עפרון וסרגל ומתחיל "בהצגה".

תלמיד
"תלכי עשרה צעדים קדימה! אני רוצה לראות אם יש לך פְּלָטְפוּס, כי ליהודים יש פְּלָטְפוּס!"
מדריך
היא ממשיכה לצחוק ועושה תנועות של ריקוד ואז הגרמני אומר:
תלמיד
"טוב. עכשיו תלכו לכיכר ותעמדו ליד האיקונין של מָרִיָה.
אם אתן פולניות, היא תשמור עליכן ואם אתן יהודיות, היא לא תשמור עליכן!"
מדריך
השוטרים מלווים אותן עד לאיקונין של מָרִיָה.
שתיהן נעמדות ליד הפסל, מחזיקות ידיים בחוזקה ואז מָרִישָׁה אומרת בקול רם כשהיא מצביעה כלפי מעלה אל ראש הפסל של מָרִיָה:
" יָנֶצְ'קוֹ, תראי שלא יקרה לנו שום דבר כי מָרִיָה אוהבת אותנו!"
באותו הרגע, שני השוטרים יורים ירייה אחת מעל ראשיהן!
זה לא צחוק, הם מתכוונים ברצינות, ליבן דופק בחוזקה, אבל אסור לעצום את העיניים והן משירות מבט כלפי היורה!
הם מכוונים את הנשק ולוחצים על ההדק.
אבל קורה נס והרובים לא יורים!
שתי האחיות צוחקות מרוב עצבנות ומָרִישָׁה אומרת:
"מספיק עם ההצגות, אנחנו רוצות הביתה!".
"טוב, כנראה שאתן פולניות" אומר הגרמני ומשחרר אותן.

דיוני דילמות:
1. מה דעתכם על שינוי הזהות בן רגע? כיצד אדם צריך לשמור על עצמו שלא יטעה?
2. מה דעתכם על תגובותיהן של שתי הבנות בצל הגרדום?


[1] אוֹיְצוּב נמצאת במרחק של כ 17 ק'מ מקְשֶׁשוֹבִיצִה.
[2] המשטרה הפולנית לובשי המדים הכחולים, לעומת המדים הירוקים של הגרמנים.

בשרות המחתרת היהודית בקרקוב ספטמבר 1942

תחנת הדרכה: בבוקר לפני הכניסה לגטו או בהמתנה ברחוב יוֹזֶפִינְסְקָה 13
לו'ז: 10 דק'

רקע
שבת. ימי שבת וחג היו ימי האקציות .
'מבחן' הגזע שעשו ליָנֶצְ'קָה ומָרִישָׁה במשטרה הכחולה בסְקָלָה, מסתיים בשחרורן של שתי האחיות.
הן ממהרות לביתן ובדרך עוברות את בית העלמין עם ערמת גוויות היהודים אשר נורו באקציה.
מָרִישָׁה אומרת ליָנֶצְ'קָה, לעצום עיניים ולא להגיב כדי לשרוד את החוויה הנוראה.
הן מגיעות לכביש ואז רואות עגלה רתומה לסוס נוסעת בעקבותיהן ובה שני הפולנים והגרמנים מתחנת המשטרה.
הם מודיעים להן כי הם באים לברר אם כתובתן נכונה, ומורים להן לעלות על העגלה.
אין ברירה, שוב צריך לשחק.
הבנות עולות לעגלה וכל החבורה מגיעה לביתן.
בבית כבר נמצא אבא, שוכב במיטה. (מסתבר שבאקציה בסְקָלָה, הוא קפץ לגינה ומשם ברח לשדה ועם מפה שהייתה לו, הגיע לאוֹיְצוּב, לדירה השכורה).
לילה. כבר חושך בבית. הגרמני מוציא פנס ומאיר את פניו של האב. הוא פונה אליו בגרמנית והאב עונה בפולנית.
האב נראה טיפוס ארי עם "אף יהודי ארוך".
מָרִישָׁה משחקת מצב של עליצות, אופטימיות ושמחת חיים.
היא ממהרת לשכנים ומבקשת מהם כיבוד כדי לתת לשוטרים והם, מפחד המשטרה, נותנים.
היא מביאה מאכלים טעימים ומכבדת את אנשי המשטרה, והביקור המפחיד הופך למסיבה.
אנשי המשטרה פוקדים על המשפחה להגיע עם התעודות לתחנת המשטרה למחרת בוקר יום ראשון.
השוטרים הולכים. אסור להסתכן בבדיקה, אין ברירה. צריך שוב לברוח. מָרִישָׁה מספרת למשפחתה על הדירה השכורה במָקוֹב (Makow) ומחליטים לברוח לשם.
לאחר המעבר למָקוֹב, האב עובר ניתוח באפו לשינוי "צורתו היהודית". הניתוח משנה את פניו של האב, לרעה.
עוד בתקופת ביקוריה בגטו קְרָקוֹב, מָרִישָׁה שמעה מחברים על התארגנות מחתרתית בקרב צעירים לעזרה לילדים.
ספטמבר 1942. לֶיְיבֶּק הֶפְנֶר, אחד מתלמידי הגימנסיה, מעביר ל מָרִישָׁה מסר שזקוקים לשרותיה.
מָרִישָׁה אומרת למשפחתה:
"עכשיו אתם מסודרים כאן במָקוֹב ולא זקוקים לי. אני נוסעת לקְרָקוֹב ומדי פעם אבוא לבקר כדי לראות מה שלומכם", והיא נוסעת.

מדריך
לֶיְיבֶּק הֶפְנֶר מפנה את מָרִישָׁה למוסך גרמני בקְרָקוֹב, שם אחד מחברי הקבוצה יעביר לה הוראות. מָרִישָׁה בעלת המראה הארי, מגיעה למוסך ומשכנעת את השומר לתת לה להיכנס. במוסך היא מזהה את איש הקשר וזה משאיר לה הוראות פעולה בתוך קופסת גפרורים שאותה הוא מניח על האדמה. ההוראות כיוונו אותה לפגוש את מָרֶק – שִׁימֶק הלא הוא שִׁמעוֹן דְרֶנְגֶר:
"גשי למקום זה וזה, שם תפגשי גבר צעיר שיחזיק את הקְרָקָאוּר צָיְיטוּנְג (עיתון קרקוב בשפה הגרמנית)".
מָרִישָׁה מגיעה למקום בשעה המדויקת ולשם זהירות כדי לבחון את המצב, נעמדת במרחק ובמקום נסתר. עוברות 20 דקות ולא קורה שום דבר.
מָרִישָׁה מחליטה להתקדם אל פינת הרחובות שבה נקבעה הפגישה. באותו הרגע, מישהו תופס אותה ביד, מחבק ומנשק אותה ולוחש:
תלמיד 1 (שִׁימֶק – מָרֶק)
"בואי נעמיד פנים שאנחנו זוג מאוהב".
מדריך
זה היה שִׁימֶק דְרֶנְגֶר, גבר בן 28 והוא שואל:
תלמיד 1
"האם את מסכימה להצטרף לארגון שיכתיב לך מה לעשות?"
תלמידה
"מוכנה, אבל מה אני צריכה לעשות?"
תלמיד 1
"נפגש בבית קפה בעוד שעה, ועד אז יש לך זמן להחליט אם את רוצה להצטרף?"
מדריך
לאחר שעה, הם נפגשים. הבחור לא אומר מי הוא ולא נותן פרטים.
תלמיד 1
"האם את יכולה לספק קֶן-קָרְטֶה (תעודת עבודה) ?"
תלמידה
"יכול להיות שכן".
תלמיד 1
"האם אנחנו יכולים לשלוט על זמנך הפנוי?"
תלמידה
"כן!"
תלמיד 1
"האם את יהודייה או פולניה?"
תלמידה
"מה זה חשוב?"
תלמיד 1
"שמי מָרֶק. את שמי האמיתי לא אגלה לך. אין לי תעודות ואת חייבת לספק לי אותן. אתן לך כמה תמונות של אנשים וכמה שמות כדי שה קֶן-קָרְטֶה יהיו על שמם. למטרה זו תקבלי כסף.
אני נשוי ולאשתי קוראים גוּסְטָבָה. החלטנו ששמה יהיה גוּסְטָה, יוּסְטָה. בשלב מסוים יצטרף אלינו ילד בן 6. שמו אִיטוּשׁ[1]. אנו נקרא לו וִיטוּשׁ. השבוע אנו צריכים להיות בשלושה מקומות שונים בקרבת היערות וזה לוח הזמנים שלנו...."
מדריך
הכל נאמר בטון של פקודות. מָרֶק מנהיג מלידה, לא מתחשב בפיקודיו ובחייהם, המטרה אצלו מקדשת את האמצעים.
מָרֶק שואל את מָרִישָׁה מתי היא יכולה לספק את הקֶן-קָרְטֶה? היא עושה חשבון כמה זמן ייקח לה למצוא את בֶּנֶק בֶּנְטְקוֹבְסְקִי (Benek Bentkowski), הפולני שיספק לה אותם. בֶּנְטְקוֹבְסְקִי צריך לגנוב את טפסי התעודות ולהכין אותן.
מָרִישָׁה שואלת את מָרֶק אם יומיים הם זמן סביר מבחינתו, ואיך תוכל להודיע לו כמה כסף נחוץ? הוא עונה שיומיים הם זמן סביר והיכן תוכל לקבל את הכסף.
מָרִישָׁה נשארת בקְרָקוֹב ולנה אצל שוער המשרד של אבא, שכמובן אינו יודע שהיא כעת " מָרִישָׁה בְּזְדִיל בתו".
היא יוצרת קשר עם בֶּנְטְקוֹבְסְקִי והוא מודיע לה שעלות כל קֶן-קָרְטֶה היא 500 זְלוֹטִי. כסף רב אבל זול יותר מהשגת תעודות במקומות אחרים. מָרֶק מספק לה 6 חבילות כשבכל אחת מהן 500 זְלוֹטִי, והיא נפגשת אתו בגן פְּלָנְטִי בפינת רחוב גרטרודה כדי לתת לו את הכסף והם מתיישבים על הספסל:
תלמיד 2 (בֶּנְטְקוֹבְסְקִי)
"תני לי את הכסף ואתן לך את התעודות".
תלמידה
"תראה לי קודם את התעודות, ואז תקבל את הכסף".
מדריך
בֶּנְטְקוֹבְסְקִי מראה למָרִישָׁה את התעודות. היא לוקחת את חבילות הכסף, מורידה מהם את פסי הנייר שעוטפים אותן, ומניחה אותם בצד. היא סופרת 3000 זלוטי המיועדים ל 6 תעודות, ונותנת לו את הכסף. בֶּנְטְקוֹבְסְקִי סופר את הכסף ואומר לה שחסרים 500 זְלוֹטִי. היא מראה לו את 6 פסי הנייר שעטפו את 6 החבילות.
תלמיד 2
"אם לא תתני לי עוד 500 זְלוֹטִי, לא תקבלי את התעודות!"
תלמידה
"אין לי יותר, תחזיר את הכסף שנתתי לך ולא אקח את התעודות".
תלמיד 2
"לא אחזיר לך את הכסף ולא תקבלי את התעודות. דבר אחד תקבלי, כדור בראש! אני לוקח אותך למטה הגסטאפו ברחוב פּוֹמוֹרְסְקָה. יש לך 4 שעות להשיג עוד 500 זְלוֹטִי".
מדריך (מספר בעל פה)
מָרִישָׁה, מבוישת ונסערת, מטלפנת למספר הטלפון בגטו שמָרֶק נתן לה, ומרגישה כמי שסוחטת כסף.
מעברו השני של קו, עונה לה גבר ואומר שלא תדאג. הם ישיגו לה את הכסף.
כדי לקבלו, עליה ללכת לחנות מסוימת שבעליה עובדים עם יהודים. כך היא עושה, וחוזרת לגני פְּלָנְטִי עם "הכסף החסר". בֶּנְטְקוֹבְסְקִי נותן לה את כל התעודות והיא יודעת שבשירותיו היא לא תשתמש יותר.
למחרת היא פוגשת את מָרֶק ומספקת לו את התעודות. הוא מורה לה לנסוע עם הקֶן-קָרְטֶה לגטו טָרְנוֹב (Tarnow), לפגוש שלושה בחורים, להוציא אותם בעזרת התעודות מן הגטו ולהביאם לקְרָקוֹב.
היא מגיעה לטָרְנוֹב, אבל אינה יודעת היכן הגטו, וגם אי אפשר לשאול אף אחד. היא משוטטת בעיר, מגיעה למקום כלשהו ושומעת אנשים מדברים על הוצאה להורג של יהודים באותו היום.
היא רואה טורים של יהודים הולכים, ומבינה שזוהי אקציה.
מָרִישָׁה חוזרת לקְרָקוֹב, פוגשת את מָרֶק ומספרת לו על קורות היום והוא שולח אותה לקָלְוָרִיָה(Kalwaria) ולזֶ'בְּזִ'ידוֹבִיצֶ'ה (Zebrzydowice), להוציא משם שני בחורים.
כבר אוקטובר 1942, והשמועות אומרות כי עומדת להתרחש אקציה בגטו קְרָקוֹב. מָרֶק נחוש להוציא את המעבדה הטכנית שלו להדפסת חומרים מגטו קְרָקוֹב, והוא פוקד על מָרִישָׁה, לחפש מקום שבו ניתן לשכור דירת נופש, כדי להעביר לשם את פעילות המחתרת ומשפחה בת שלוש נפשות: מָרֶק, יוּסְטִינָה ווִיטוּשׁ.
היא מוצאת את מִישְׁלֶנִיצֶה (Myślenice ) דרומית לקְרָקוֹב, כמקום מתאים, ושוכרת שם דירת נופש בבית בן 4 דירות. לדירה הזאת היא מעבירה מתוך הגטו, את הציוד הטכני של מָרֶק - מכונת כתיבה ושעווניות להדפסה.
המחתרת מתחילה להתארגן בדירה במִישְׁלֶנִיצֶה בכיסוי של קייטנים עם ילד שעדיין לא הולך לבית ספר.
מָרֶק שואל אותה אם היא יודעת להדפיס והיא משיבה בחיוב, הרי את אימוני ההדפסה עשתה בלשכתו של אבא שלה, עורך הדין הִימֶלְבְּלָאוּ.
מָרֶק מטיל עליה כמה תפקידים:
- הדפסת והפצת חומר תעמולתי בעיתון "החלוץ הלוחם".
- הוצאת קבוצות צעירים יהודים מוָרְשָׁה ליערות ולבונקרים של מִישְׁלֶנִיצֶה.
הכנת החומר התעמולתי, מתבצעת בקומה הראשונה של בקתת העץ השכורה במִישְׁלֶנִיצֶה.
פעם בשבוע או שבועיים, היא מדפיסה על שעווניות. ההדפסות נעשות רק בלילה כי במשך היום, אנשים נכנסים לצריף ויש בו פעילות.
צריך לנקוט באמצעי זהירות כדי שלא ישמעו את תקתוק המכונה ואת הדיבורים.
היא פורשת על השולחן שכבת קש לבלימת רעש המכונה ומניחה אותה על הקש.
בשעת ההדפסה, מָרִישָׁה מכסה את עצמה במעיל הצמר של יוּסְטִינָה, אשתו של מָרֶק, וזו מחזיקה פנס דולק מוסתר בתוך השמיכה, כדי שמָרִישָׁה תוכל לראות את מה שהיא מדפיסה. מָרֶק מכתיב לה את החומר, גם הוא מכוסה במעיל עבה, כדי שבחוץ, לא יוכלו לשמוע את קולו ואת תקתוק המכונה.
תדירות ההדפסה תלויה בבית הדפוס שהיה שייך בעבר ליהודי. אחד הפולנים שעובדים שם והמשתייך למחתרת, מגיע בלילות לשכפל את השעווניות.
לאחר שכפול העיתון בבית הדפוס, מגיעים שליחים המעבירים אותו לחלוקה בגטו.
ההדים מגטו קרקוב נוראים. אנשים פוחדים לקרוא את העיתון. הם טוענים שאלה רעיונות של משוגעים . אף אחד לא מאמין לסיפורים על מה שקורה בבֶּלְזֶ'ץ. כולם טוענים שהנוסעים ברכבות נוסעים מזרחה לעבודה בחקלאות.
תוכן העיתון: לא קריאה להצלה אלא – "בואו נעשה משהו למען שלוש שורות בהיסטוריה" -
זו קריאה להתנערות ולהתקוממות ויש רמזים להתאבדות. עדיף להתאבד מאשר ללכת עם הגרמנים.
"אנחנו נמות וכולנו נמות אולם צורת המיתה תלויה בנו. אל תעזרו לגרמנים".

דיוני דילמות:
הצלה בפועל, דוגמת פעולותיה של אִירֶנָה, לעומת הסתפקות בפעילות לשם פעילות והשארת חותם בהיסטוריה?
האם חברי מחתרת 'עקיבא' יכלו להציל ולהינצל לו היו פועלים אחרת?
[1] איטוש הוא וויטק – יצחק למברגר בן משה ומלכה, אחותה הבכירה של גוסטה. משה ומלכה נספו בבלז'ץ וגוסטה טיפלה באיטוש. יומנה של יוסטינה, ע' 168

מָרִישָׁה נתפסת ומתחמקת

תחנת הדרכה: לאחר שיחה בקבוצה על המחתרת
לו'ז: 10 דק'.

מדריך
נובמבר 1942, מָרִישָׁה נוסעת לקְרָקוֹב בשליחותו של מָרֶק. עליה להכניס לגטו שני אקדחים, מעט תחמושת, חבילת "תעודות" ושעווניות לבית הדפוס, פרי עבודת לילה שלם.
היא אורזת שני סלים ומניחה את הדברים בשכבות: בתחתית סל אחד, שני אקדחים, עליהם שכבת קש ועל הקש ביצים. בתחתית סל השני, התעודות, שכבת קש ומעליה תפוחים ופרחים.
היא מתלבשת בכמה שכבות. שכבה ראשונה, חליפת בגדים מהודרת, מעליה היא לובשת שמלה כפרית רחבה ובכיס שמה פודרייה לאיפור.
שערותיה קלועות בצמות המגולגלות סביב ראשה ומעליהן היא קושרת מטפחת ראש פרחונית.
יוּסְטִינָה מקנטרת את גנדרנותה, אבל מָרִישָׁה מרוכזת במשימתה.
מָרֶק נזכר כי הוא רוצה להעביר לקְרָקוֹב דוגמאות של מספר חתימות יד, כתובות על פיסות נייר זעירות. מָרִישָׁה טומנת אותם בתוך צמותיה.
היא יוצאת לדרך, לא מביטה לאחור, נושאת את שני הסלים הכבדים החותכים את בשרה והולכת בין שדות וחורשות, בדרכה לתחנת האוטובוס.
האוטובוס מגיע ועוצר, היא עולה ומתיישבת מאחורי הנהג, ומסתירה את הסלים מתחת לספסל. כאשר האוטובוס עובר את מוֹגְלִיָנִי ( Mogliany), היא רואה מרחוק, מדים גרמניים, נקודת ביקורת. המחשבות רצות במהירות, מה היא עושה עם הסלים היקרים במקרה של בקורת? היא לא לקחה את תעודותיה, כי כנערה פולנייה כפרית, היא לא יכולה להופיע עם קן קרטה ועליו חותמת של המשרד הגרמני, הרי מיד תהיה חשודה, משום שזה לא מתאים לכפריים.
מה יקרה לאקדחים שבסל? האוטובוס נעצר בפקודה. היא יורדת עם שאר הנוסעים לביקורת ומעמידה פנים אדישות לגמרי.
תלמיד 1 (קצין גרמני בצעקה)
"הי את! מה יש לך בסלים?"
תלמידה
"פירות, ביצים".
תלמיד 1 (מושיט ידו אל הסל)
"אה ספסרית! את מבריחה מזון לקְרָקוֹב! אני אשלח אותך לעבודה בגרמניה.
תני מייד את התעודות!"

תלמידה (בהחלטיות וחוצפה)
"תעזוב מיד את הסל. אתה מקלקל את הפרחים!"
מדריך
הגרמני בועט בסל, והתפוחים מתגלגלים לתעלה בצד הדרך. מָרִישָׁה מאגרפת את כפות ידיה ומכינה עצמה לבריחה.
זו תוכניתה במקרה של סכנה. הגרמני עוזב את הסל הראשון ופונה אל הסל השני. הוא לא הבחין בגיליונות השעוונית שמתחת לתפוחים. הגרמני מרים תפוח ומתכוון לזרוק אותו על מָרִישָׁה. בקור רוח ושליטה עצמית, קופצת, לוקחת את הסל מידיו ומציעה שייקח לעצמו את הביצים וישאיר לה את הסל. הרי ידוע שהגרמנים מטורפים על מצרכי מזון טריים. הקצין הגרמני מבקש מאחד החיילים במחסום להביא תיק גדול המיועד למטרות כאלה, שם בפנים את הביצים. זה הצליח! הסלים בידיה של מָרִישָׁה.
האוטובוס נוסע לדרכו ומָרִישָׁה נשארת בצד הכביש, כדי לארגן מחדש את הסלים.
היא אוספת את התפוחים אבל הסלים נראים ריקים כלפי חוץ. היא רואה בצד דוכן למכירת ירקות. קונה כמה ראשי כרוב , שמה בשני הסלים והולכת בדרך לקְרָקוֹב. בנקודת המפגש של הדרך עם הכביש הראשי, שוב בעיה. קבוצת חיילים ושוטרים מן המשטרה הכחולה, מעלים על משאית, נשים וגברים פולנים שצדו בדרך, כדי לשלוח אותם לעבודת כפייה בגרמניה.
היא לא יכולה לברוח. שוטר מבחין בה, מצביע עליה ודורש שתעלה על המשאית. אין ברירה, היא עולה על המשאית ושמה את הסלים בפינה. אם יקרה הרע מכל, היא תתכחש להם.
המשאית נכנסת לקְרָקוֹב ונעצרת לפני בניין האָרְבָּיְיסְט אָמְט – משרד התעסוקה הגרמני.
כל האסירים וביניהם מָרִישָׁה, יורדים מן המשאית. את הסלים היא משאירה במכונית.
אחד החיילים שואל של מי הם? אין תשובה והוא מוריד על המדרכה.
מָרִישָׁה מחליטה להסתלק מן השטח לפני הסלקציה. היא ניגשת אל השומרים העומדים בשערי הבניין.
תלמידה
"אני מבקשת שתתנו לי להיכנס פנימה!"
תלמיד 2 (חייל)
"מי את חושבת שאת? תחזרי מייד לקבוצה!"
תלמידה (פונה למפקד העומד בצד)
"המפקד, אני חולה, יש לי בעיה בכליות, אני מבקשת שתיתן לי להיכנס לשירותים שבתוך הבניין.
רק לכמה דקות ומייד אני חוזרת".
מדריך
מָרִישָׁה חוזרת על בקשתה מספר פעמים, המפקד נותן לה להיכנס לבניין. היא חולפת על פני המסדרונות הארוכים, עולה במדרגות ומגיעה אל חדרי השירותים. נכנסת פנימה ונועלת את הדלת. פושטת את השמלה הכפרית ונשארת בחליפה המהודרת שלבשה מתחת לשמלה. מורידה את המטפחת. מסתרקת, מסדרת את צמותיה, מפדרת את פניה ועוטה על עצמה מראה של נערה עירונית. את השמלה והמטפחת היא מקפלת לחבילה קטנה ומניחה מתחת לכיור.
יוצאת למסדרון, הולכת לאורכו וקוראת את הכתובות שעל הדלתות.
היא מגיעה ליד חדרו של מנהל מדור התעסוקה שם כתוב: כניסה לפי תיאום מראש.
היא מתלבטת אם לפתוח את הדלת ואז נשמע מצדה השני, קול צחוק צעיר. היא פותחת את הדלת.
ליד שולחן יושב גבר רזה, לבוש חליפה אזרחית, שקוע בשיחה עם הפקידה.
תלמיד 3 (הפקיד)
"גברתי הצעירה, כיצד הגעת הנה?"
תלמידה (בחיוך ובשקט)
"אני צריכה לסדר דברים בעיר עבור משפחתי, ואני זקוקה לתעודת מעבר".
מדריך
הפקיד מגיש למָרִישָׁה תעודת מעבר.
תלמידה
"אדוני, אני מבקשת שתוסיף "מִיטְ זָאכֶן" (עם החפצים). יש לי מזוודה קטנה עם כמה חפצים אישיים".
מדריך
הפקיד הגרמני "מתחמם" ואומר לה להביא את החפצים לבדיקה ולוקח ממנה את תעודת המעבר. מָרִישָׁה נבהלת, הולכת אל הדלת ואז מסתובבת אל הפקיד ואומרת:
תלמידה
"המזוודה נשארה בחוץ אצל השוטר בכניסה. הוא כבר בדק אותה מה יש בה! רק כמה לבנים, מגבת ונעליים".
מדריך
הגרמני רושם על תעודת המעבר "מִיטְ זָאכֶן", מלווה אותה אל הדלת ומקלל אותה.
היא הולכת מהר לשירותים, מוציאה את חבילת בגדי האיכרה מתחת לכיור, לובשת אותם מחדש ויוצאת את הבניין כאיכרה. מראה לשוטר בכניסה את תעודת המעבר עם החפצים והוא נותן לה לקחת את שני הסלים.
שוב התמזל מזלה. הנשק היקר והיא ניצלו.

סוף פרשת המחתרת (לספר לאחר שאלות או בסוף היום)
מדריך
לאחר תקופה מאוד אינטנסיבית, מָרִישָׁה מרגישה מנוצלת עד כלות כוחותיה, וחושבת שהדברים לא נעשים כפי שהם צריכים לדעתה להיעשות.
היא משוחחת על כך עם יוּסְטִינָה, אישה חמה ונהדרת ואומרת לה, שבמקום לחלק את העלונים למען שלוש שורות בהיסטוריה, צריך להציל ולהוציא את הנוער מהגטו.
יוּסְטִינָה חולקת על דעתה ואומרת: "מָרֶק צודק בדרכו, ממילא נמות כולנו".
מָרֶק- שִׁימֶק דְרֶנְגֶר, לא מאמין שניתן להציל יהודים.
חשוב לו שבדפי ההיסטוריה, ייכתב שנוער יהודי התקומם.
מָרִישָׁה אפילו לא יודעת שהם שייכים לתנועת 'עקיבא' הציונית. הם אינם מדברים על העבר.
היא חשה שאין לה שפה משותפת אתם ומרגישה מנוצלת, מבודדת ומזניחה את משפחתה.
היא מבקשת שחרור ליומיים, נוסעת למָקוֹב, מקבלת חום גבוה ומחליטה שהיא לא חוזרת למחתרת.
כעבור חודש וחצי מתרחשים אירועי 'צִיגָנֶרְיָה'.

דיוני דילמות:

1. להרחיב בשיחה על תנועת 'עקיבא' והאידיאולוגיה הציונית שלה.
2. הצלה בפועל, דוגמת פעולותיה של אִירֶנָה, לעומת הסתפקות בפעילות לשם פעילות והשארת חותם בהיסטוריה?
3. האם חברי מחתרת "עקיבא" יכלו להציל ולהינצל לו היו פועלים אחרת?