הסחטן

תחנת הדרכה: בדרך לזָקוֹפָּנֶה
לו'ז: 15-10 דק'
חומרים: שקית סוכריות.

הבריחה מן המסתור בדרום פולין
לאחר הבריחה מאוֹיְצוּב, משפחת הִימֶלְבְּלָאוּ – "בְּזְדִיל", עברה דרומה, לכפר ליד העיירה מָקוֹב פּוֹדהָלָנְסְקִי
(Podhalański Maków) שלמרגלות הטָטְרָה בסביבות זָקוֹפָּנֶה Zakopane. אִירְקָה - מָרִישָׁה, שכרה שם דירה בתירוץ שאבא חולה והוא חייב שקט ואוויר צח.
חורף 1943 היה חורף קשה וכדי לקנות מצרכי מזון, מָרִישָׁה הולכת ברגל 3-4 ק'מ דרך שדות מכוסים בשלג בגובה חצי מטר. לעיתים רחוקות היא נעזרת במגלשה הרתומה לסוסים של השכן, כטרמפ.
באחד הימים מָרִישָׁה מגיעה למכולת ומייד עם כניסתה רואה פנים מוכרות מאוד. היא מזהה מיד שזו אחת התלמידות מבית הספר העממי הפולני בקְרָקוֹב, כתה או שתיים מעליה, היא לא הכירה אותה אישית. אולם כל מאות התלמידות הפולניות בבית הספר, הכירו את התלמידות היהודיות. הנערה הסתכלה על מָרִישָׁה והיה ברור שהיא מזהה אותה. מָרִישָׁה לא מגיבה וממשיכה בקניותיה, משלמת ויוצאת. היא מחליטה ללכת בכיוון הפוך כדי לבלבל את הנערה,
ומדי פעם מסתכלת אחורה כדי לראות אם הנערה עוקבת אחריה.
כדי לטשטש את עקבותיה, מָרִישָׁה נכנסת ליער קטן ומחכה שם זמן מה
עד שהנערה לפי חישוביה תסיים את קניותיה, תצא מן החנות ותלך לדרכה.
היא חוזרת בדרך ארוכה ועוקפת לביתה ומספרת למשפחה על האירוע.
ברור לה שתהיינה לכך השלכות והיא אינה יכולה לשמור על זהותה בסוד.
לפגוש פולני שמזהה אותך במקום כל כך מרוחק ומבודד זה עניין גורלי.
המשפחה מחליטה לנטוש את המקום. מחלון ביתם רואים את השדות המכוסים בשלג, ואת כל מי שעובר שם עד מרחק של 2-3 ק'מ. הם עורכים במשמרות תצפית מהחלון ומחליטים שאם מישהו יתקרב, הם יצאו אל היער הגובל בצדו האחורי של הבית. היציאה אל היער תהיה במצב שפוף כשכל אחד מבני המשפחה ילך לכיוון אחר, ואז יפגשו בתחנת הרכבת הנוסעת בקו זָקוֹפָּנֶה – קְרָקוֹב.
מָרִישָׁה מכירה את לוח הרכבות בעל פה ואת מיקומה של כל תחנת רכבת. הם מחליטים שכל אחד יכנס לרכבת בתחנה אחרת. את כל לבושם הדל לובשים בשכבות: שני זוגות תחתונים, שתי חולצות וכו'. כל אחד מכניס לכיסיו קצת סוכריות וקצת לחם ולא נושא שום מטען. מטען מושך תשומת לב. לא בורחים. נכנסים לרכבת כאילו שיש סידורים בקְרָקוֹב.
הם קובעים לעלות על הרכבת הבאה ולא על הרכבת הקרובה.
השעה שעת בוקר מוקדמת ולפניהם שלוש שעות עד לעליה על הרכבת.
בעלי הבית לא יודעים שמשפחת "בְּזְדִיל" עומדת להעלם.
במשמרת התצפית של מָרִישָׁה ליד החלון, היא רואה מרחוק כרכרה עם סוס נוסעת על השלג הלבן ולצדה אנשים צועדים. לא ברור אם הם לבושים מדים.
אבא אומר: "בואו נצא ליער, מָרִישָׁה תישארי בתצפית וכשהם יתקרבו תודיעי לנו, מי הם ומה הם?" . כשהכרכרה מתקרבת היא רואה על רקע השלג הלבן המסנוור את המדים, הנשק והרובים והיא מבינה שזהו זה: הם באים!
היא קופצת ורצה אל היער להודיע לכל בני המשפחה והם מתפזרים בהתאם לתכנית.
בחוץ קור של מינוס 15 מעלות. יָנֶצְ'קָה עם חום גבוה, עטופה לגמרי בבגדים ושתי האחיות מתפקדות כשתי חברות פולניות, עולות ביחד לרכבת. אימא ואבא עולים כל אחד בתחנה אחרת.
הרכבת נוסעת לקְרָקוֹב ובני המשפחה מחליטים כי מקְרָקוֹב הם ינסו להמשיך צפונה לוָרְשָׁה.

מה התרחש ברכבת:
מדריך
הקרונות מחולקים לתאים ובכל תא ששה מקומות. מָרִישָׁה רואה שבאחד התאים יושב שוטר פולני במדים כחולים (משרת במשטרה הכחולה - גֶרָנְטוֹבָה פּוֹלִיצְיָה) ומחליטה להתיישב בתא שלו. תמיד יותר בטוח להיות חצוף ולא להראות פחד. היא גוררת את אחותה החולה ומושיבה אותה בפינה ליד החלון, מכוסה כולה כך שלא יוכלו לראות אותה כי המראה שלה בצירוף החום הגבוה, גרוע מאוד. מָרִישָׁה מתיישבת ומתחילה לשוחח עם השוטר:
תלמידה
"תסלח לי אדוני השוטר, חברה שלי חולה ולכן אני מכסה לה את הפנים כדי שלא תפזר חיידקים".
תלמיד 1 (השוטר)
"לקחתי חופשה למשך שלושה ימים כדי לפגוש קרובי משפחה בקְרָקוֹב, במצב כלכלי יותר טוב משלי, אולי הם יכולים לעזור לי קצת. הזמנים מאוד קשים, המשכורת לא מספיקה ויש לי הרבה נפשות לפרנס".
מדריך
הנסיעה ארוכה והנוסעים משוחחים על יהודים בשמחה לאיד, הנושא חביב ומשותף לכולם, ויש כאלה שמספרים כיצד נתנו יד לחיסול יהודים.
מדוע הנערה מהמכולת במָקוֹב הלכה לגסטאפו למרות הטרחה? מָרִישָׁה מבינה שהיא הלכה כי היה לה כדאי.
בגסטאפו אתרו את משפחת "בְּזְדִיל" בצורה פשוטה מאוד. כל אחד שנכנס לגור במקום כלשהו, חייב להירשם מיד בספר מרשם תושבים ומשפחת "בְּזְדִיל" הייתה רשומה בספר. להבין שזאת משפחת הִימֶלְבְּלֶאוּ היה פשוט מאוד.
תלמיד 2 (נוסע)
"טוב שהגרמנים משחררים את הארץ מהיהודים.
אנחנו הפולנים צריכים לעזור לגרמנים להיפטר מן היהודים עד סוף המלחמה".
מדריך (מוציא שקית סוכריות ומחלק לקבוצה)
הרכבת ממשיכה לנסוע ומָרִישָׁה מוציאה סוכריות מכיסה, מקלפת מאחת מהן את הנייר, ושמה בפיה של יָנֶצְ'קָה החולה.
תלמידה (מושיטה לתלמיד השוטר סוכרייה)
"אדוני השוטר, אפשר להציע לך סוכרייה?"
תלמיד 1
"כן בשמחה!"
מדריך
הם מקלפים את עטיפות הנייר מהסוכריות ושמים אותן באשפתון הצמוד למאפרת הסיגריות.
הרכבת ממשיכה לנסוע ולפתע נפתחת דלת התא ונכנס אדם הלבוש בבגדים רגילים. מסתכל על הנוכחים ועל האשפתון ומוציא ממנו את עטיפות הסוכריות.
תלמיד 3 (בכעס)
"של מי הניירות האלה?"
תלמיד 1 (השוטר)
"אלו הסוכריות שלנו. הגברת כיבדה אותנו, הן שלנו".
תלמיד 3 (תופס את התלמידה בזרוע)
"בואי אתי החוצה! אני רוצה לראות תעודות!"
תלמידה (המומה אבל חושדת בו)
"קודם אני רוצה לראות את התעודות שלך!"
מדריך
האיש לבוש בבגדים אזרחיים ולמָרִישָׁה יש זכות לבקש ממנו להזדהות. יש לה גם חוצפה.
האיש מראה למָרִישָׁה את התעודות שלו ומסתבר שהוא מהמשטרה החשאית.
תלמידה
"הנה אדוני, אלה התעודות שלי!"
תלמיד 3
"בקרון השלישי מכאן, יושבת אישה וגם היא אוכלת סוכריות בדיוק כאלה, ואני חושד שהיא יהודייה. בקרון אחר מצאתי גבר שאומנם לא אוכל סוכריות, אבל נראה חשוד!
האם את מכירה אותם?"
תלמידה (בחוצפה)
"על מה אתה מדבר? מה אתה מחפש?"
תלמיד 3
"מי האישה שיושבת לידך?"
תלמידה (לפי התעודות שלהן, מָרִישָׁה ויָנֶצְ'קָה אינן אחיות )
"ידידה טובה שלי, מאוד חולה. אני לא מציעה לך להתקרב, יש לה חום גבוה!"
תלמיד 3
"אני רוצה לראות את הפנים שלה!"
תלמידה
"אתה תראה את הפנים שלה אבל היא במצב איום ולא יכולה לענות לך!"
תלמיד 3
"אני רוצה לראות את התעודות שלה!"
תלמידה
"חכה כאן ואני אביא לך!"
מדריך
מָרִישָׁה נכנסת לתוך התא, מוציאה את התעודות של יָנֶצְ'קָה ומראה לו ובאמת, אין שום קשר בין השמות.
זה קצת מבלבל אותו אבל הוא לא מרפה. המטרה שלו ידועה. או שיסגיר את כל המשפחה או שיוותר תמורת סכום כסף. האיש הולך.
תלמידה (פונה אל התלמיד השוטר)
"תראה איזו התנהגות יש לאיש הזה? איך הוא מתנהג אלינו הפולנים?
מה הוא חושב לעצמו? הוא הפחיד אותי, איזה חוצפן!"
מדריך
האיש חוזר ומושך באגרסיביות בזרועה של מָרִישָׁה וגורר אותה לקרון הרכבת שבו אביה ואימה כבר יושבים ביחד.
האיש מנסה לעשות ביניהם עימות כדי לבדוק אם הם זוג ולפי התעודות הם באמת זוג.
תלמיד 3
"למה אתם יושבים בקרונות נפרדים ולא ביחד?"
מדריך
לאט, לאט הוא פותר את כל הפאזל, הוא לא אידיוט. הוא מחפש יהודים, זו המטרה שלו. הוא מאוד ערמומי. ראה את עטיפת הנייר של הסוכרייה בקרון אחד והבין שימצא עוד נייר. כשחיפש הגיע עד לקרון של מָרִישָׁה, וראה נייר עטיפה זהה. הרי יש הרבה מינים של סוכריות, והנה באותה רכבת, בקרונות שונים, אוכלים סוכריות עם עטיפה זהה.
הוא כנראה מקצוען מהמשטרה החשאית, עבר קורסים בציד ראשים ופה גילה מכרה זהב. ארבעה אנשים בבת אחת.
אולם גם עו'ד הִימֶלְבְּלָאוּ מקצוען הידוע בכשרון השכנוע שלו. יש לו קסם אישי, וצורת דיבור יפהפייה בפולנית ספרותית. הוא לוקח את האיש הצידה.
תלמיד 4 (אבא)
"מה יצא לך אם תסגיר אותנו לגסטאפו?"
תלמיד 3
"יוצא לי מזה הרבה. בכל חודש אני צריך לתת לגסטאפו מספר ראשים של יהודים וכאן יש לי בבת אחת ארבעה ראשים!"
תלמיד 4
"אם אתן לך משהו קטנטן, זה הרבה יותר יעזור לך בחיים!"
מדריך
אבא הִימֶלְבְּלָאוּ הוריד את טבעת היהלום הגדול שהייתה על אצבעה של אימא - 2.20 קראט.
(את הטבעת הזאת אִירְקָה לקחה להערכה בקְרָקוֹב, כי המשפחה רצתה למכור אותה. אימא הִימֶלְבְּלָאוּ הדביקה פלסטר על האצבע, עטפה והסתירה את הטבעת).
הִימֶלְבְּלָאוּ הסיר מהטבעת את הפלסטר, והסחטן, בדק את היהלום, נראה שהוא מבין ביהלומים.
הוא הסכים לקבל את הטבעת בתמורה לכך שלא יסגיר את המשפחה.
בכוח השכנוע שלו ובכוח היהלום, שכנע ע'וד הִימֶלְבְּלָאוּ את האיש שבקְרָקוֹב, הוא יקנה לארבעת בני המשפחה את הכרטיסים בקופה, ויחסוך להם את העמידה בתור. בנוסף לכך, הוא יכניס אותם לקרון ברכבת קְרָקוֹב – וָרְשָׁה, ובתוך הקרון ייצור אווירה שהוא המלווה של המשפחה.
מרגע זה הסחטן התנהג כבן משפחת הִימֶלְבְּלָאוּ. הוא קיבל טבעת בשווי גדול מאוד .

דיוני דילמות:
1. האם היו אלטרנטיבות לנסחטים מלבד כניעה לסחטנות?
2. מדוע הסחטנים היו עד כדי כך תאבי בצע וחסרי כל רגישות לסבלם של היהודים?