מָרִישָׁה נתפסת ומתחמקת

תחנת הדרכה: לאחר שיחה בקבוצה על המחתרת
לו'ז: 10 דק'.

מדריך
נובמבר 1942, מָרִישָׁה נוסעת לקְרָקוֹב בשליחותו של מָרֶק. עליה להכניס לגטו שני אקדחים, מעט תחמושת, חבילת "תעודות" ושעווניות לבית הדפוס, פרי עבודת לילה שלם.
היא אורזת שני סלים ומניחה את הדברים בשכבות: בתחתית סל אחד, שני אקדחים, עליהם שכבת קש ועל הקש ביצים. בתחתית סל השני, התעודות, שכבת קש ומעליה תפוחים ופרחים.
היא מתלבשת בכמה שכבות. שכבה ראשונה, חליפת בגדים מהודרת, מעליה היא לובשת שמלה כפרית רחבה ובכיס שמה פודרייה לאיפור.
שערותיה קלועות בצמות המגולגלות סביב ראשה ומעליהן היא קושרת מטפחת ראש פרחונית.
יוּסְטִינָה מקנטרת את גנדרנותה, אבל מָרִישָׁה מרוכזת במשימתה.
מָרֶק נזכר כי הוא רוצה להעביר לקְרָקוֹב דוגמאות של מספר חתימות יד, כתובות על פיסות נייר זעירות. מָרִישָׁה טומנת אותם בתוך צמותיה.
היא יוצאת לדרך, לא מביטה לאחור, נושאת את שני הסלים הכבדים החותכים את בשרה והולכת בין שדות וחורשות, בדרכה לתחנת האוטובוס.
האוטובוס מגיע ועוצר, היא עולה ומתיישבת מאחורי הנהג, ומסתירה את הסלים מתחת לספסל. כאשר האוטובוס עובר את מוֹגְלִיָנִי ( Mogliany), היא רואה מרחוק, מדים גרמניים, נקודת ביקורת. המחשבות רצות במהירות, מה היא עושה עם הסלים היקרים במקרה של בקורת? היא לא לקחה את תעודותיה, כי כנערה פולנייה כפרית, היא לא יכולה להופיע עם קן קרטה ועליו חותמת של המשרד הגרמני, הרי מיד תהיה חשודה, משום שזה לא מתאים לכפריים.
מה יקרה לאקדחים שבסל? האוטובוס נעצר בפקודה. היא יורדת עם שאר הנוסעים לביקורת ומעמידה פנים אדישות לגמרי.
תלמיד 1 (קצין גרמני בצעקה)
"הי את! מה יש לך בסלים?"
תלמידה
"פירות, ביצים".
תלמיד 1 (מושיט ידו אל הסל)
"אה ספסרית! את מבריחה מזון לקְרָקוֹב! אני אשלח אותך לעבודה בגרמניה.
תני מייד את התעודות!"

תלמידה (בהחלטיות וחוצפה)
"תעזוב מיד את הסל. אתה מקלקל את הפרחים!"
מדריך
הגרמני בועט בסל, והתפוחים מתגלגלים לתעלה בצד הדרך. מָרִישָׁה מאגרפת את כפות ידיה ומכינה עצמה לבריחה.
זו תוכניתה במקרה של סכנה. הגרמני עוזב את הסל הראשון ופונה אל הסל השני. הוא לא הבחין בגיליונות השעוונית שמתחת לתפוחים. הגרמני מרים תפוח ומתכוון לזרוק אותו על מָרִישָׁה. בקור רוח ושליטה עצמית, קופצת, לוקחת את הסל מידיו ומציעה שייקח לעצמו את הביצים וישאיר לה את הסל. הרי ידוע שהגרמנים מטורפים על מצרכי מזון טריים. הקצין הגרמני מבקש מאחד החיילים במחסום להביא תיק גדול המיועד למטרות כאלה, שם בפנים את הביצים. זה הצליח! הסלים בידיה של מָרִישָׁה.
האוטובוס נוסע לדרכו ומָרִישָׁה נשארת בצד הכביש, כדי לארגן מחדש את הסלים.
היא אוספת את התפוחים אבל הסלים נראים ריקים כלפי חוץ. היא רואה בצד דוכן למכירת ירקות. קונה כמה ראשי כרוב , שמה בשני הסלים והולכת בדרך לקְרָקוֹב. בנקודת המפגש של הדרך עם הכביש הראשי, שוב בעיה. קבוצת חיילים ושוטרים מן המשטרה הכחולה, מעלים על משאית, נשים וגברים פולנים שצדו בדרך, כדי לשלוח אותם לעבודת כפייה בגרמניה.
היא לא יכולה לברוח. שוטר מבחין בה, מצביע עליה ודורש שתעלה על המשאית. אין ברירה, היא עולה על המשאית ושמה את הסלים בפינה. אם יקרה הרע מכל, היא תתכחש להם.
המשאית נכנסת לקְרָקוֹב ונעצרת לפני בניין האָרְבָּיְיסְט אָמְט – משרד התעסוקה הגרמני.
כל האסירים וביניהם מָרִישָׁה, יורדים מן המשאית. את הסלים היא משאירה במכונית.
אחד החיילים שואל של מי הם? אין תשובה והוא מוריד על המדרכה.
מָרִישָׁה מחליטה להסתלק מן השטח לפני הסלקציה. היא ניגשת אל השומרים העומדים בשערי הבניין.
תלמידה
"אני מבקשת שתתנו לי להיכנס פנימה!"
תלמיד 2 (חייל)
"מי את חושבת שאת? תחזרי מייד לקבוצה!"
תלמידה (פונה למפקד העומד בצד)
"המפקד, אני חולה, יש לי בעיה בכליות, אני מבקשת שתיתן לי להיכנס לשירותים שבתוך הבניין.
רק לכמה דקות ומייד אני חוזרת".
מדריך
מָרִישָׁה חוזרת על בקשתה מספר פעמים, המפקד נותן לה להיכנס לבניין. היא חולפת על פני המסדרונות הארוכים, עולה במדרגות ומגיעה אל חדרי השירותים. נכנסת פנימה ונועלת את הדלת. פושטת את השמלה הכפרית ונשארת בחליפה המהודרת שלבשה מתחת לשמלה. מורידה את המטפחת. מסתרקת, מסדרת את צמותיה, מפדרת את פניה ועוטה על עצמה מראה של נערה עירונית. את השמלה והמטפחת היא מקפלת לחבילה קטנה ומניחה מתחת לכיור.
יוצאת למסדרון, הולכת לאורכו וקוראת את הכתובות שעל הדלתות.
היא מגיעה ליד חדרו של מנהל מדור התעסוקה שם כתוב: כניסה לפי תיאום מראש.
היא מתלבטת אם לפתוח את הדלת ואז נשמע מצדה השני, קול צחוק צעיר. היא פותחת את הדלת.
ליד שולחן יושב גבר רזה, לבוש חליפה אזרחית, שקוע בשיחה עם הפקידה.
תלמיד 3 (הפקיד)
"גברתי הצעירה, כיצד הגעת הנה?"
תלמידה (בחיוך ובשקט)
"אני צריכה לסדר דברים בעיר עבור משפחתי, ואני זקוקה לתעודת מעבר".
מדריך
הפקיד מגיש למָרִישָׁה תעודת מעבר.
תלמידה
"אדוני, אני מבקשת שתוסיף "מִיטְ זָאכֶן" (עם החפצים). יש לי מזוודה קטנה עם כמה חפצים אישיים".
מדריך
הפקיד הגרמני "מתחמם" ואומר לה להביא את החפצים לבדיקה ולוקח ממנה את תעודת המעבר. מָרִישָׁה נבהלת, הולכת אל הדלת ואז מסתובבת אל הפקיד ואומרת:
תלמידה
"המזוודה נשארה בחוץ אצל השוטר בכניסה. הוא כבר בדק אותה מה יש בה! רק כמה לבנים, מגבת ונעליים".
מדריך
הגרמני רושם על תעודת המעבר "מִיטְ זָאכֶן", מלווה אותה אל הדלת ומקלל אותה.
היא הולכת מהר לשירותים, מוציאה את חבילת בגדי האיכרה מתחת לכיור, לובשת אותם מחדש ויוצאת את הבניין כאיכרה. מראה לשוטר בכניסה את תעודת המעבר עם החפצים והוא נותן לה לקחת את שני הסלים.
שוב התמזל מזלה. הנשק היקר והיא ניצלו.

סוף פרשת המחתרת (לספר לאחר שאלות או בסוף היום)
מדריך
לאחר תקופה מאוד אינטנסיבית, מָרִישָׁה מרגישה מנוצלת עד כלות כוחותיה, וחושבת שהדברים לא נעשים כפי שהם צריכים לדעתה להיעשות.
היא משוחחת על כך עם יוּסְטִינָה, אישה חמה ונהדרת ואומרת לה, שבמקום לחלק את העלונים למען שלוש שורות בהיסטוריה, צריך להציל ולהוציא את הנוער מהגטו.
יוּסְטִינָה חולקת על דעתה ואומרת: "מָרֶק צודק בדרכו, ממילא נמות כולנו".
מָרֶק- שִׁימֶק דְרֶנְגֶר, לא מאמין שניתן להציל יהודים.
חשוב לו שבדפי ההיסטוריה, ייכתב שנוער יהודי התקומם.
מָרִישָׁה אפילו לא יודעת שהם שייכים לתנועת 'עקיבא' הציונית. הם אינם מדברים על העבר.
היא חשה שאין לה שפה משותפת אתם ומרגישה מנוצלת, מבודדת ומזניחה את משפחתה.
היא מבקשת שחרור ליומיים, נוסעת למָקוֹב, מקבלת חום גבוה ומחליטה שהיא לא חוזרת למחתרת.
כעבור חודש וחצי מתרחשים אירועי 'צִיגָנֶרְיָה'.

דיוני דילמות:

1. להרחיב בשיחה על תנועת 'עקיבא' והאידיאולוגיה הציונית שלה.
2. הצלה בפועל, דוגמת פעולותיה של אִירֶנָה, לעומת הסתפקות בפעילות לשם פעילות והשארת חותם בהיסטוריה?
3. האם חברי מחתרת "עקיבא" יכלו להציל ולהינצל לו היו פועלים אחרת?